15. חנוכה - אז מה היה לנו..?

הנה אנחנו, עמוק עמוק בתוך החג..
חיכינו בקוצר רוח להדלקת נר ראשון כדי לחגוג עם כל המשפחה, ולא הפרזנו בכלל עם האוכל (והטיגון)... 

הדלקת נר שני

סלטים וטרטור,
לביבות שהילדים אוהבים מהפוסט הקודם - אמא הכינה.
לביבות דומות עם תוספת של בצל מגורד ומעט קמח - סבתא הכינה.
לביבות מפירה תפו"א - גם סבתא.
לביבות תרד של ניקי - אמא אפתה בלי הגבנ"צ בשביל אחותי. 
לביבות בטטה של ניקי - גם אפויות, מככבות אצלי במטבח.

ניסיון של אמא להכין סופגניות, 
(כמובן שזרקה עליי את מלאכת הטיגון וזה אחרי שסיימתי את הטיגונים שלי!).

הופתענו עם כיסי-אוויר דווקא בסופגניות הזהובות והיפות (יצאו ממש חלולות..)

ובסופגניות ש"שיזפתי יתר על המידה" התגלתה דחיסות מדויקת של בצק. 
נו שויין..

המטלות שלי: דונאטס עם ציפוי שוקולד וסוכריות, 
וכמובן - ספינג', טבול ומצופה בסוכר. יממממ..

כל המתכונים שהצלחתי למצוא הם על ק"ג קמח.
יש גבול לכמות שאני מוכנה לטגן, וגם עם 2.5 כוסות קמח יצאה לי כמות מאוד מכובדת.
(ועוד זרקנו למחרת כי כבר לא טעים..)

חומרים:
2.5 כוסות קמח 
1.5 כוסות מים
2 כפות סוכר
כפית מלח
כפית שמרים יבשים
(שמן לטיגון / סוכר או אבקת סוכר לציפוי)

מערבבים את כל החומרים של הבצק, 
מתפיחים עד להכפלה של הבצק. לא יודעת להגיד זמנים, אבל לא פחות משעה.
העיסה נוזלית ודביקה, לא להתבאס. 
מחממים שמן, בידיים משומנות מושכים חתיכת בצק, ועם האצבעות מחוררים באמצע ומכניסים לטיגון עד להזהבה. הטבעות לא יוצאות מושלמות וככה הכי כיף. 
מעבירים למסננת ונייר סופג.
אחרי שמסיימים את הטיגונים, לטבול בסוכר או להגיש עם ריבה בצד. (ועם טאמס לצרבת..)

ויש לי אחלה פעילות להכין עם הילדים בחופשות
עוגיות מזרחיות מכירים? קוראים להם קעקים, כעכים? קעכים?

החתיך:" תאמיני לי, זה יותר טעים מעבדי!" 

בכל מקרה, 
תסלחו לי שלא העליתי תמונות של הילדים אופים על מנת להוכיח שאני באמת מיישמת את מה שאני ממליצה עליו,
תצטרכו פשוט להאמין לי שזו הנגלה השנייה השבוע..

לא חשבתי לפרסם פוסט על עוגיות (בכל זאת, חנוכה..) אבל בנוסף למתכון, יש לנו גם הפעלה לחופש ועוד חטיף לחתיך, שנשכב על הספה עם הצנצנת על הבטן.

אחרי שהיה כל כך כיף, הילדים זרמו איתי עד שאיבדו את הסבלנות (וגם זה בסדר), נותנים להם להמתין ולהמתין ולהמתין עד לצינון מוחלט. 

בעיקרון מכינים את הבצק עם מרגרינה, אבל הפסקתי להשתמש כבר ממזמן והמרתי לשמן.

זה באמת לא (לא ממש בכל אופן) פוגע בפריכות.
אולי ניתן להוריד גם מכמות השמן הזו אבל אישית, לא ניסיתי עדיין. בנגלה הבאה...

לפני האפייה

חומרים:
2.5 כוסות קמח תופח
כפית מלח
3/4 כוס שמן
3/4 כוס מים

לציפוי:
חלבון
שומשום / מלח גס / זעתר וכו'

מערבבים את הכל לבצק (מאוד נוח לעבוד איתו)
יוצרים כדורים בגודל של אגוז קטן
מגלגלים כל כדור ל'נחש' ומצמידים את הקצוות לטבעת. 
פה יש 2 אופציות, 
לסדר את כל הטבעות בתבנית ובסוף להבריש עם החלבון ולפזר שומשום מלמעלה או-
לבצע בסרט נע- גלגול, הצמדת קצוות, טבילה בחלבון, טבילה בשומשום ולסדר בתבנית. 

 
היות וזו נגלה שנייה, הפעם עשיתי את אופציה א'. 
על חום של 180 מעלות, תנור שחומם מראש. 

אחרי 27-30 דקות בודקים שהזהיבו,
מנמיכים את החום ומשאירים לעוד 15-20 דקות. 

החתיך ישר התנדב לבדוק אם זה מספיק אפוי, לכי תסבירי לו שהן עוד אמורות להצטנן באופן מוחלט כדי לקבל את הפריכות הזאת שלהן,
כבר לא היה עם מי לדבר.. 
הכעכ הבוער לא הבין מאיפה זה בא לו. 


התלבטתי אם לצלם ישר או לחכות לבוקר.  
הספקתי להציל כמה...

בין לבין, 
הילדים צבעו חנוכיות מגבס (שוב גואש וכל הוואג'רס) עוד יום הפעלה עבר כמתוכנן. 
הגיעה אלינו חברה מהגן של האמצעי אז הכנתי עוגת שוקולד.

(מה שהתברר כמיותר מכיוון שהיא לא חוסלה כצפוי כי החתיך היה עסוק עם העוגיות המזרחיות.) 
לשמחתי, אני ידועה בכושר אלתור וגם העוגה המסכנה שינתה את יעודה והנה, 
עוד הפעלה - כדורי שוקולד..!!

פוררתי את העוגה (נשארה לי חצי תבנית מלבנית-בינונית)

חיממתי במיקרו חפיסת שוקולד עם 3/4 כוס חלב

ערבבתי את שניהם לעיסה, כדררנו וטבלנו.

 יותר פשוט וחסכוני מזה? לא נראה לי. 

הייתי יכולה לשבת עוד שעות מול המחשב, אבל בכל זאת, חופשת חנוכה והילדים בבית. 

חג שמח לכולם!!

14. אמי אפתה (?) לביבה לי..

רוב הסיכויים שאם זה יהיה תלוי באמא שלי, הלביבה שלי באמת תהיה אפויה.
מזלי שחנוכה מגיע רק פעם בשנה אז אם כבר לביבה, אשקיע בטיגון.
(שטיגון אגב, זה הדבר היחיד שאני שונאת במטבח!)

איזה כיף!!! אני מתה על חנוכה!
בחוץ מחשיך מוקדם ויש ממש צינה בערבים, רק מחפשים תירוץ להישאר בבית, ובדיוק אז חנוכה מגיע!
יש כל כך הרבה דברים אפשר לעשות כדי להפעיל את הילדים, עם השקעה מינימלית וללא צורך ב-OVER יצירתיות.

השבוע קניתי להם אריזה של 8 סביבוני עץ קטנים (בעלות של שקל, כן?)
הוצאנו את ארגז היצירה (בעיקרון, כל השאריות - שאריות בדים, מגני דוד ודגלונים מיום העצמאות, מדבקות, נצנצים מהתקופה של הציפורניים, מלא צבעי אקריל, צבעי גואש, מכחולים ו.. נו הבנתם כבר..)


אפשר גם להוציא להם כמה סוגים של קטניות להדבקה - עדשים כתומות,חיטה, אורז, (פסטה ושקדי מרק..) 

התמונות האלה משנה שעברה, השנה התעצלתי (...) וקניתי חנוכיות מגבס.
(5 ש"ח כל אחת, עדיין לא הוצאתי שוב את הגואש, בקרוב תבינו למה אני דוחה את הקץ.) 

תוך כדי, מעבירים את הזמן במשחקי מילים ואותיות. 
האמצעי בגן חובה והוא בתקופת סקרנות שלא נגמרת.
כמה הוא גאה כשהוא מצליח לאיית מילה.
או כשהקשקושים השחורים האלה מתחילים להיראות לו הגיוניים והוא ממש מצליח להבין ולקרוא אותם.
הגדול לוקח ברצינות את תפקיד האח הגדול וישר זורם ומתחיל לזרוק לו מילים לאיית.
זה כיף לאתגר גם את הגדול כשאת זורקת לו מילה כמו ארכיטקטורה והוא מצליח לאיית אותה בקלות.
(טוב, הוא התבלבל רק פעם אחת אבל קלט בעצמו והתחיל מהתחלה...)

אז התיישבנו השבוע עם הסביבונים, אחרי שהילדים צבעו, הדביקו, סובבו, שיחקו, טינפו והרגשתי שמיצו,
הוצאתי את המברג, חוררתי אותם, השחלתי חוט, בין לבין השחלתי חרוזים ויצא לנו מובייל יפהפה.

התחלנו עם טושים, עברנו למדבקות וכחול לבן, סיימנו עם זירת פשע ציונית-פטריוטית של CSI
(וזו הסיבה שבגינה אני דוחה את הקץ..)

השבוע  שלחנו את האמצעי לגן עם פומפייה. 
הוא חזר מאוד נרגש וסיפר שהם גירדו תפו"א ואכלו לביבה "וזה היה ממש ט-עים!!".

אז צירפתי מתכון ללביבה של עדי לוי(בה)

גירדנו 4 תפו"א במגרדת הגסה, סחטנו, 
2 ביצים
1.5 כפיות מלח 
פלפל שחור לפי הטעם
והסטייה הקטנה שלי, אני מוסיפה קורט של סוכר.
לדעתי הסוכר מדגיש את המתיקות של התפו"א או שזה פסיכולוגית בגלל "לביבה חמה ומתוקה", בכל מקרה, לא חובה. 




מערבבים הכל, 
מחממים שמן במחבת, אני מכינה כל לביבה בכמות של כף גדושה, עם הכף אני משטחת את הלביבה על מנת שלא תצא עבה מדי (רוב הסיכויים שהלביבה תישרף ובפנים התפו"א עוד יישאר קשה).
מטגנים ומספיגים.
הבכור כל רגע בא להתעניין "אז איך הולך לך עם הלביבות המעולות שלך....?"
למד להתחנף, רק ככה יקבל ראשון לביבה מהמחבת..

וכל הקצוות כמו קרני צ'יפס פריכים...

בדרך כלל אני מגישה עם טַרַטוֹר. 
(סוג של מרק בולגרי, בעיקרון של צזיקי: יוגורט, מלפפון ירוק חתוך לקוביות, שום כתוש לפי הטעם, שמיר- לא חובה, מלח-פלפל. אני אוהבת מדי פעם גם להחליף את היוגורט בשמנת 9%)

הלביבות נחלו הצלחה (כמו בכל שנה) 
ובכל שנה את אומרת לעצמך:
"איזה כיף שטעים להם, יש לי אחלה פתרון לתוספת לארוחת צהריים"!





ושנייה אחרי חנוכה את לא יכולה לראות יותר טיגונים.
וגם ככה את לא סובלת את הסירחון הזה.
ומי יטגן עכשיו תפו"א שאפילו שניצלים ביתיים הפסקתי לטגן?

וככה חוזר חלילה, שנה אחרי שנה. 

עוד צפוי לנו השבוע:

• פעילות הורים-ילדים אצל הורה מארח - הגן של האמצעי

(כל הבנות ישבו לצייר, לגזור ולהדביק צורות של כדי שמן, חנוכיות וסביבונים, 
רוב הבנים היו עסוקים בלהרוס את הבית המארח.)

• יום הורים אצל הגדול

(המורה סיפרה שהמורות מאוהבות בבכור ומבחינתן כל בוקר חיבוק ונשיקה ממנו,
והנה החתיך טופח לעצמו על השכם..
רק מה? עדיין מתקשה עם לוח הכפל אז אעדכן בהמשך איך טיפלנו בנושא.) 

• מסיבת חנוכה בגן
• לצבוע חנוכיות גבס
• להתחיל לעבוד על הספינג'

(בקצב הזה בקרוב פוסט: איך להוריד את כל המשקל שהעלית בחופשת הלידה!!)

ואם לא יהיו עוד מסיבות הפתעה לילדים בכיתה של הגדול אז אוציא להם גבס - אין מנוס..

אגב מסיבות הפתעה, 
טרנד חדש - מסיבות הפתעה לבנים בכיתה ורק הבנים מוזמנים. 
השבוע היו לנו 2. 
ביומולדת הראשון האמא התקשרה ב- 8:30 של אותו היום, בדיוק שחזרתי מהגן, אז עשיתי סיבוב פרסה והלכתי לקנות מתנה. 
ביומולדת השני (יומיים אח"כ), האמא שלחה SMS ב- 9:30 של אותו היום, כשהגדול חזר מביה"ס כבר שלחתי אותו לבד לקנות מתנה. 
אני מבינה שאתם עושים הפתעה לילדים שלכם, אבל למה להפתיע גם אותנו? 
תנו יום יומיים קודם. לא נגלה להם. באמת.  

אשתדל להוציא חלק ב' לפני שייגמר החג כי הראש קודח מרעיונות ומתכונים וחופשת חנוכה לפנינו...
בהצלחה.

13. ושום מילה על מלחמה.

אני לא מתכוונת לומר שום מילה על המלחמה.

העוגייה שהתחפשה

רק על זה שישנתי שנת ישרים, עם הלחי דבוקה לספה כשהתחילה האזעקה.
יש אזעקה. 
חושבת לעצמי מתוך שינה.
כשהחתיך יצא מהחדר עם גדולים, הקטן כבר היה עליי ואני, עם עיניים עצומות, מגששת את דרכי לכיוון חדר המדרגות.
השכנה שלידנו יצאה בשילוב ידיים (חחח יא גנובה, אני כבר 2 לילות ישנה עם גוזייה..) וסיפרה שבעלה הלך לראות משחק.
שכנה שנייה (מאלו עם הקוקו למעלה והשיניים השחורות) צעקה על הבת המתבגרת שלה שבכתה,
"מה, את מטומטמת? על מה את מפחדת בכלל?!" משולבת הידיים ישר יצאה להגנת הבת שהפחדים שלה לגיטימיים ושמותר לה.

האמת, כמה שניות אח"כ נאלצתי אני לפנות אל הבת, כי עם כל הכבוד לפחדים שלה, אל תלחיצי לי את הילדים עם היבבות שלך. (באמת הגזימה..)

את הילדים הכנו לסיטואציה הזאת כבר בליל חמישי.
החתיך ואני סיפרנו להם את הרקע לכל המצב ואת הסיבות שבגללן, אם במקרה, אולי, לא בטוח, רק ליתר ביטחון אנחנו עושים את השיחה הזאת, בדיוק כמו שעושים תרגול בבי"ס.
סיפרנו לילדים שצה"ל הגיבור הצליח לתפוס מחבל בעזה שפוגע בישראל והוא זה שאחראי על החטיפה של גלעד שליט.
סיפרנו שהממשלה החליטה שה"עזתים" עוברים כבר כל גבול אז צה"ל תוקף אותם בחזרה.
וסיפרנו שכל הזמן הם זורקים טילים על הערים שלנו כי הם לא רוצים אותנו פה, הם חושבים שזה הבית שלהם.

פה באה השאלה של הגדול אם הרגו אותו.
סיפרנו להם בזהירות שחיל האוויר עקב אחרי האוטו ופוצץ אותו.
יש! קפץ הבינוני עם ניצוץ בעיניים ועם התנועה של היד כמו שרק ילדים יכולים לעשות כשהם מתלהבים.
מגיע להם!
אמרנו להם שזה אף פעם לא נעים שאנשים נפגעים אבל משתדלים רק להרוס את מי שהורג לנו.
לגדול והרגיש יותר, נצנצו דמעות בעיניים.
שאלנו אותו מה הוא היה מעדיף:
ללכת לישון ופתאום היו מעירים אותו מהר בבהלה לרקע יללות האזעקה, או שבגלל שדיברנו על זה, אם במקרה, אולי, לא בטוח, רק ליתר ביטחון נדע מה צריך לעשות ונגיע לזה מוכנים?

אפשר לישון במיטה שלכם?
ברור.

מתכון לעוגייה שהתחפשה, כי ככה הכי כיף לי להרגיע את הילדים:

מצרכים:

לפני האפייה

2 ביצים
3/4 כוס שמן
3/4 כוס סוכר
סוכר וניל
קורט מלח
2 כוסות קמח תופח
4 כפות קקאו
חבילה שוקו-צ'יפס לבן (בשביל הניגוד, אפשר כל סוג לפי הטעם) 

אז ככה:

מערבבים את הביצים עם השמן,
תוך כדי ערבוב מוסיפים סוכר וסוכר וניל ומלח
מוסיפים את הקמח והקקאו בזהירות עד לעיסה אחידה.
מוסיפים את השוקו-צ'יפס ידנית ומערבבים עד להטמעה.
בשלב זה ניתן להכניס את העיסה למקרר ליצירת בצק יותר יציב לעבודה, אבל לא חובה.
מרטיבים את הידיים ויוצרים כדורים קטנים, תבנית ולתנור שחומם מראש על 180-200 מעלות .
כ- 35-40 דקות. 
מצננים, מעיפים את החתיך שלא מפסיק לטעום וקוראים לילדים.

והריח.. אוי, הריח..

עדיין לא סיימתי לכתוב את הפוסט ולפני כשעה הייתה אזעקה נוספת.
הקטן ואני שהינו במדרגות עם טיטול מלא ומסריח (שלו, לא שלי..), הפעם עם השכנות הגריאטריות.
הגדול בבי"ס, הבינוני בגן. 
אחזיר אותם היום ושיישארו תחת כנפיי עד סיום הבלגן.
לא שאני עשויה ברזל אבל אהיה יותר רגועה אם ישהו לצדי.
מאחלת שקט וביטחון לכולנו. 

12. ואשר יגורתי, בא..?

כשהגדול נולד, הייתי בת 25.

לא היה לי ספק שאהיה עקרת בית למופת. 

הבית תמיד יהיה נקי עם ניחוחות של תבשילים, 

אכין קינוחים ומאפים.. 

לקח לי שנה להבין שבכל יום, המוח שלי התנוון עוד קצת ועוד קצת. 

ניהלתי שיחות עם תינוק (לא היה בינינו ממש דו-שיח ועם הניוון כאמור, גם המונולוג שלי לא היה אגדה..)

אז יצאתי לעבוד במקום שלא סבלתי, 

הייתי אימא טובה ומסורה אבל כאילו משהו היה חסר. 

החתיך לא הפסיק להגיד לי שאני נראית לו עצובה והעיניים שלי כבויות.

מצד אחד, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. 

מצד שני, לא הרגשתי. נקודה. 

אמנם דאגתי לבית, לגדול, לחתיך אבל התנתקתי מעדי-אני.  

פעלתי על אוטומט, בלי רגשות מעורבים. 

היה לי מאוד קשה לעשות את ההפרדה בין עדי הבוגרת, העצמאית, העובדת, החופשיה, 

לעדי האימא שבכל רגע פנוי מרגישה רגשות אשם.

שמשעבדת את עצמה ליצור קטן וצווחן. 

שכמובן חושבת רק עליו במקום לחשוב גם עליה. 

ששכחה מי זאת עדי האמיתית. 

מאז ומתמיד לא הייתי מאלו שרק מחפשות להחזיק ולשאוף תינוקות (או ילדים בכלל),

אבל תמיד הרגעתי את עצמי שעם הילדים שלי זה יהיה שונה.

זה גם מה שבלבל אותי כל כך. 

כמובן שאהבתי אותו באמת ובתמים ועשיתי עבורו כל מה שצריך,

(לא תמיד לפי הספר- אני צינית ומרדנית גמורה מהיסוד שלי..בכל זאת..) 

אבל פשוט לא הצלחתי להרגיש את האושר הזה שכולם מדברים עליו.  

התמונה אותרה באינטרנט, לא שלי

החתיך ואימא שלי איחדו כוחות ועשו לי 'התערבות'. 

הוחלט שאקח לי קורס ציור קצר במתנ"ס וביקור שבועי אצל נעמי הרפלקסולוגית שהיא גם אחת החברות הטובות שלי (אם לא ה..)

עצם היציאה מהבית בשביל עצמי, כבר עוררה בי פלאים. 

נעמי הייתה חדת אבחנה.

ישר פסקה שכל היסודות אצלי מעורבבים אחד עם השני ולקחה על עצמה משימה, 

להפריד ולהחזיר כל יסוד למקומו. 

האמת, לשכב על מיטה בקליניקה נעימה, לאור נרות, מוזיקה שאנטי וניחוחות קטורת גם היו מספיקים לי, 

העיסוי בכף הרגל היה בונוס מבחינתי.. 

מבחינת הקורס, היה לי מאוד כיף לצאת וללמוד טכניקות ודברים חדשים.

נפתחתי לאנשים בוגרים ש-מ-ד-ב-ר-י-ם ולא הייתי צריכה לנגב להם פליטות ולהחליף להם טיטול.

התחלתי להרגיש אושר. 

ואז הבנתי.

מבלי לדעת, כנראה שסבלתי מדיכאון אחרי לידה. 

בגיל 28.5 ילדתי את הבינוני, החלטתי שוב להיות עקרת בית למופת. 

הפעם הצלחתי להחזיק שנתיים וחצי. 

הגדול היה בגן ואני הייתי מתרוצצת עם העגלה.

הכל בא הרבה יותר בקלות, היינו כבר בסרט הזה..

ההתמודדות עדיין נשארה עם הגדול שאיתו עוברים את כל הדברים החדשים. 

לדעתי, צריך להמציא איזה טיוטה לפני שנולד הבכור.

מסכנים, עושים איתם את כל (רוב) הטעויות האפשריות ועל הגב שלהם הם סוללים את הדרך לשאר האחים. 

(אני יודעת, אני בכורה..)

בין הדברים הראשונים שעשיתי עבור עדי האמיתית, היה להחזיר לעצמי את הנזם באף שהורדתי לבקשת החתיך לפני שהתחתנו.

החתיך לא דיבר. 

אישה מאושרת זה בית מאושר. 

הידיים של גיסתי המהממת 

יצאתי ללמוד בניית ציפורניים, רציתי לעבוד מהבית ואז כבר הכנסתי את עצמי לשעבוד אחר:

לדאוג שהבית יהיה נקי כשתגענה אליי לקוחות. 

(והתמודדתי בגבורה מהסיבה הפשוטה - לא היו לי לקוחות..)

כשהגדול נכנס לכיתה א' והבינוני לגן יצאתי שוב לעבוד (במקום אחר כמובן)

אופטימית להיחשף לנשים נוספות ולגייס אותן כלקוחות.(ממש..) 

וכך נשאבתי לעבודה, עברתי תפקידים וקודמתי עד לימינו אנו. 

הרגשתי עומס רציני.

הרגשתי שאני מפספסת את הילדים כשהיינו מגיעים הביתה ב- 17:00 אחרי צהרונים.

למי היה סבלנות לפנק בקינוחים ומאפים.. שיעורים, מבחנים..

למי היה כוח לנשום?!?!?!!?

רציתי לחזור להיות עקרת בית למופת. התגעגעתי.

עכשיו הקטן נולד בגיל 34 (המופלג..)

הבית נקי (פחות או יותר, אל תיכנסו לי עכשיו ללכלוך שעל התריסים, כן?)

מריח מתבשילים וקינוחים ומאפים

רק ש..

לקח לי כמעט חודש להוציא פוסט חדש! 

כמו בדיאטה, התחלתי חזק ונכנסתי לישורת.

נגמרו הימים הלחוצים של לפני/אחרי לידה, 

נגמרה הדרמה של הברית, 

נגמרו החגים עם החוויות המשפחתיות (שרק עליהם אפשר לכתוב ספר), 

ושוב נשארתי לבד עם יצו-רון, חתי-כון, מתו-קון, פשו-שון.. 

ואשר יגורתי בא? 

אין לי על מה לכתוב יותר? 

האם החל הניוון המוחי?

הגיע מוקדם הפעם.. בבקשה לאא!! 

אני עדיין נהנית.. 

חברות באות לבקר.. 

אני מנהלת שיחות מדי פעם.. 

אל תיקחו את זה ממני.. 

עדיין כיף לי..

11."איך ללדת ילד שלישי, לתכנן ברית ולהישאר שפויה.." חלק ב׳

האמת?
לא יודעת מאיפה להתחיל. 


עברו כבר שבועיים מהלידה.
מצד אחד, מבולבלת.. מתקשה לארגן סדר יום שגרתי כל עוד הילדים בחופשה.
מצד שני, התרגלתי לקטנצ'יק כאילו הוא נמצא איתנו חודשים.

האשפוז במחלקת יולדות היה די משעמם. ילדונת ערביה מצד ימין, מזגן מצד שמאל.
לא הכנתי תיק ללידה כי סמכתי על העובדה שביה"ח קרוב אלינו ואם אצטרך משהו, פשוט אבקש שהחתיך יביא לי.
אוׁ! מה שלא לקחתי בחשבון זה שהחתיך שלי הוא בכל זאת זכר.



הודעה שנשלחה בבוקר:
"רושמת כדי שלא תשכח:
תביא לי בבקשה את השל השחור שלי
את החולצה הירוקה,
את חזיית הספורט השחורה ואת החזייה הלבנה מהמגירה ליד המיטה."

החתיך הגיע שעתיים וחצי אחרי:
בלי השל השחור,
עם חולצה שחורה ופרחים ירוקים (שקופה-שבלי גופיה מתחת היא לא ממש מועילה לי),
את חזיית הספורט הוא לא מצא,
ואמנם הביא לי חזייה לבנה אבל לא זו שהתכוונתי (זו כבר אשמתי שלא הייתי ספציפית..)
מה שכן, הגדיל ראש והביא לי עוד תחתונים. כפרה עליו.
(למקרה שיהיה לי קר אתעטף בהם במקום השל..)

להבדיל מהלידות הקודמות, המון דברים השתנו בבי"ח.
פעם היה רשום שאחיות בודקות לחץ דם וכל זה בשעה 6:30 וביקור רופאים בשעה 8:30 ולא היו זזים מהלו"ז,
היום האחיות בכלל לא מגיעות והרופאה הגיעה אלי לקראת 12:30 ולדעתי גם לקחה משהו - היא הייתה עליזה באופן יוצא דופן..

"מה שלומך?"
"קצת כואב לי"
"איפה?"
"פה"
לחיצה חזקה, ה' ישמור!!!
"הכל בסדר" היא אומרת לי בעליצות יתר. "אם יהיו כאבים, לבקש אופטלגין מהאחות". 
"אה.. אוקיי" ממלמלת בעודי מנסה להסדיר נשימה מהלחיצה ששיתקה אותי סופית. 

ובתינוקיה? 
איך האמהות מחזיקות את התינוקות שלהם, כמו צמר גפן, נזהרות. 
האחיות לעומת זאת,
מג׳נגלות בין התינוקות בכזאת מיומנות כמו ירקן שמסדר את העגבניות על המדף.. 
ואז מתחילות שטיפות המוח ש״הכי כדאי להניק״!  
יושבת שם שעתיים ללא שום תועלת שכל 3 שעות מזעיקים אותך להניק,
עם עיניים טרוטות מעייפות,  
הרחם מתכווץ, כואב,  
את מרגישה את הדופק שלך עומד להתפוצץ ברקה,  
החזה מרגיש כמו שריפה,
מיותר לציין שזה עדיין שלב שבקושי יוצא בכלל חלב.
זה אפילו עדיין לא חלב!!
עם כל יניקה מקבלת "טיק" בעין אחת שנעצמת לי באופן בלתי רצוני. 
ואז את מסתכלת מסביב, 
כולן נראות כאלה יפות, נינוחות, זוהרות.. 
מה לא בסדר איתי?! 
אני היחידה שמרגישה ככה..?!   
התייאשתי.
״בהאכלה הבאה (4 לפנות בוקר) תביאו לו בקבוק..״ 
אני אומרת בתבוסה עם עיניים עצומות, מפנטזת על 6 שעות שינה רצופות. . 
האחיות אומרות לך בסדר ואת מדדה לכיוון החדר, מרגישה את העיניים שלהן בגב שלך
(שלמעשה הן כבר מזמן עברו לתינוק הבא..)

ובתוך כל זה, מה עם הברית..? 
קשה למצוא מוהל שיגיע ביום שבת, היות ואנחנו לא משפחה כשרה למהדרין, 
התייעצתי עם מוהל אחד שהסתובב במחלקה, מנסה להשיג פרנסה. 
הוא מסר שעדיף לבצע ברית ביום ראשון כדי לא לחלל שבת. לקחתי. 
אז הקטן עבר ברית ביום ראשון כדי שכולנו נישאר צדיקים. 


לאחר מס' שיחות עם אולמות אירוח, סגרנו מקום
(על עיוור - ע"פ המלצות בלבד..)
סגרנו עם רב מאוד מוכר שלא דיבר איתנו על מחיר (מצווה לא?)
שעדכן אותנו שיש רשימה של דברים שצריך להביא באתר האינטרנט שלו. 
יום לפני הברית בדקנו אם יש לנו הכל,
מסתבר שהוא לוקח 1200 ש"ח! נחנקנו.
לא נורא, נוריד לקטן מהתכנית חיסכון. 

לילה לפני הברית, לא הצלחתי להירדם. מצפה שבברית השלישית כבר אגיע משופשפת. ממש לא! 


היסטריה מוחלטת. 

למזלי, שנייה לפני החיתוך, קיצוץ, ביתור כשהגוש עמד לי בגרון ואיים לצאת בתור דמעות, 
קלטתי את הפרצוף של אבא (להלן: הסנדק שאזר אומץ לתפקיד הזה רק בבן השלישי שלי)
ההיסטריה שהייתה בפרצוף שלו גרמה לי לעבור מבכי לצחוק. אין ספק שבשנייה הזאת הרב כבר קצץ, 
הניף את הקטן למעלה שהסתכל על כולם עם צמר גפן תקוע בפה ולא הבין מה רוצים ממנו.. 

(ותודה למשחה המאלחשת שמרחנו שם מבעוד מועד..)

אז הברית עברה בשקט יחסי. 
למחרת הרב הגיע לרחוץ את הקטן ולהנחות אותנו בהמשך התהליך (משחות וכו').
לא פלא שהם מביאים כל כך הרבה ילדים, איזו מיומנות!
אני והחתיך רוחצים את הקטן בכזאת עדינות, מבצע לוגיסטי ממש, 
והרב? 
בשביל התמונות עוד שם לו קצף על הראש, (הבינוני התעלף מצחוק..)
שופך עליו מים בלי לרחם, והקטן? אפילו לא השמיע ציוץ..

ברוך השם!

זהו. 
עכשיו סוף סוף הגדולים חזרו להצדיק את כל התשלומים למשרד החינוך.
הקטן ואני נהנים מזמן איכות בבית (הקטן סובל מגזים ואני מתוזזת כמו תרנגולת בלי ראש. עדיין..) 

נראה לי שמיציתי את איך ללדת ילד שלישי ולתכנן ברית, 
נשאר לי רק להישאר שפויה!!

10."איך ללדת ילד שלישי, לתכנן ברית ולהישאר שפויה.." חלק א׳

אז זהו, שאין חיה כזאת!
הכל התחיל ביום שישי שעבר.


הבכור שלי ואני נולדנו באותו תאריך: 22 לספטמבר.
כבר מראש השנה התכוננתי לחגיגה.
להזמין את המשפחה, לתכנן תפריט, עוגה..

עם המזל שלי ובטן של שבוע 40, יצאתי ביום שישי, שמחה וטובת לב לעשות קניות ולהתחיל בהכנות. 
כל הבוקר התרוצצתי בעיר כמו תרנגולת ערופת ראש, קונה מתנות ושאר ירקות, מחפשת בנרות מטריות של קוקטיילים לעוגה בנושא של חוף ים.






הגעתי הביתה ונכנסתי למטבח:

• צ׳ימיצ׳ורי וסלט טורקי כמובן,
• קילו של בצק שמרים שתופח לאיטו במקרר- עתיד להתפצל ללחם זיתים ולחם בצל,
• ביצים ממולאות,
• מוס טונה,
• פשטידת אטריות עם גבינות לילדים ופשטידת תפו״א מוקרמת למבוגרים במקרר, נשאר רק לאפות.
• יש עוד שיפודי ירקות להכין,
• פלטה של גבינות,
• שקיות הפתעה לילדים בתוך כובעי ליצן,

שכחתי משהו?
כן.. 

• את העוגה אאפה כבר בבוקר.

אופטימית.

בערב מסיבת הפתעה, משתדלת להחזיק את הרגליים סגורות..
זה לא עבד. 
לקראת סוף הערב, הקטן חייב לגנוב את ההצגה -
מתחילים לרדת לי מים!!
הצילו!
מדדה עם אמא לשירותים, עדיין לא מעכלת ומנסה לשכנע את עצמי שזה פיפי.
אין מצב! זה פיפי!!
אז זהו, שזה לא..

המים כבר מטפטפים לרצפה והמכנסיים דבוקות לי לגוף ודווקא באותם רגעים אמא מחליטה להיות שנונה ואני צורחת לגיסתי שתוציא אותה מהשירותים כי היא מצחיקה אותי, 
גיסתי כמו אשת חינוך ממוקצעת פונה לאמא בשיא הרצינות: ״צאי החוצה.״

״תקראו לחתיך שיגיע עם האוטו עד הפתח של השירותים כי אין מצב שאני יוצאת מפה!!״
אני צורחת בשקט לאמא, שדואגת להעביר את המידע לגוף הרלוונטי. 
רק המחשבה על 50 האורחים בחוץ,
המארחת גם בהריון ואני מטפטפת לה על הרצפה בלי הבחנה..
אפילו שכולם שמחים ומנסים להרגיע אני בהיסטריה. 
איזה בושות..

מכסה את עצמי עם חלוק סגול של המארחת ומדדה ברגליים משוכלות לכיוון האוטו.
ה׳ ישמור, איך מתיישבים..?
הגענו לבי״ח. 
אין ספור בדיקות שהגיעו למסקנה חד משמעית: ״כן, יורדים לך מים.״
דיייי!!! סחתיין עליכם.


לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים של הלידה, ברוך השם עברה בשלום, הקטן נולד 3,496 ק"ג אחרי 7 שעות.  

בחדר לידה תמכו בי החתיך, אמא, אחותי ונעמי הרפלקסולוגית, וזה אחרי
שהצוות בבית חולים כמעט השתבץ כשגם אחי וגיסתי ישבו איתנו אז שלחנו אותם הביתה.

אבל מה עכשיו? השעה 6 בבוקר, יש עוד 4 שעות לחגיגה.. הזמן קצר והמלאכה מרובה.. 

אמא ואחותי אחרי לילה ללא שינה, חוץ ממה שהן היו צריכות לסיים בעצמן, הן אספו את הכל מהבית שלי והמשיכו באפיה וההכנות ועוד סלטים. 

                 

בנוסף, הן גם אפו את העוגה. היות ולא מצאתי מטריות אז הלכנו על מוטיב ערוגה בגינה.

(אחותי אפילו הגדילה לעשות והכינה דחליל.. כישרון!)

אז יצא ששניים מתוך שלושת בניי נולדו בתאריך יום ההולדת שלי. חגיגה משולשת. 

הבכור עדכן אותי בזמן אמת שהוא נהנה ביום ההולדת שלו אבל אני מאוד חסרה לו. 

האמצעי מסר לי בטלפון "כן, כיף לי. אמא? את רוצה לדבר אולי עם אבא?"

ומסר את הטלפון לפני שחיכה לתשובה. 

אז אחרי קרוב ל- 24 שעות ללא שינה ותפקוד יוצא מן הכלל, אני רוצה להודות לחתיך,לאמא ולאחותי (להלן: "שלושת המופלאים") על כל העזרה והתמיכה.

ובהזדמנות זאת, 

תודה גם לכל הדודים והדודות, לחברים ולחברות, שעזרו לי מרחוק לחגוג לבכור יום הולדת, למלא את חסרוני ולשמוח בשמחתנו. 

תודה משפחה יקרה!

היות ובכל זאת, עדיין מתכננים ברית.. חלק ב' יגיע בהמשך..

9. צלעות לראש השנה והפתעה..

יש לנו מנהג משפחתי.

בכל חג, דודה (להלן: דודה) מכינה צלעות כבש עם שזיפים.
השנה אמא קפצה על המציאה והוחלט להזמין קייטרינג לראש השנה. אבוי! מה עם הצלעות של דודה?! 


אישי/בנזוגי (להלן: החתיך) התחיל להזיע..






למי שלא מכיר את הנפשות הפועלות, החתיך? אוכל!
ארוחת בוקר,
ביניים,
מנה ראשונה,
ביניים,
עיקרית,
ביניים,
ארוחת ערב,
ביניים,
ארוחה לילית
וכמובן שהוא גם לא מפסיק לנשנש בין הארוחות..

משום כך קניתי צלעות (כדי לפנק אותו על מנת שלא יאכל אותי מהציפייה) והפשלתי שרוולים.  
אמנם דרך ההכנה שלי ושל דודה שונה אך אין חוקים במטבח - התוצאה הסופית יצאה זהה, ולא נשאר כלום!
אני השתמשתי ב-4 צלעות כך שאם תגדילו את הכמות, אל תשכחו להוסיף גם לתיבול. 

מצרכים:

4 צלעות כבש,
בצל גדול קצוץ,
פלפל חריף קצוץ,
2-3 שיני שום כתושות או פרוסות דק,
פפריקה אדומה (מתוקה/חריפה לשיקולכם)
מלח, פלפל,
כמון,
2 כפות דבש/סילאן או ריבה (אני השתמשתי בפובידל-ריבת שזיפים),
2-3 כוסות מים.
שזיפים לפי הטעם (שמתי 6 שזיפים)

הכנה:

מחממים מחבת גדולה וצולים את הצלעות עד לסגירה והשחמה קלה.
(אין צורך לשמן את המחבת כיוון שהצלעות עצמן יפרישו שומן)
מעבירים את הצלעות לתבנית ובינתיים מטגנים את הבצל עם השומן שנשאר במחבת. 
ברגע שהבצל מעט השחים מוסיפים את הפלפל החריף והתבלינים.

משאירים על אש נמוכה כ- 2 דקות עד לריכוך ומסירים מהאש. 
מערבבים בקערית את הריבה עם 2 כוסות מים ומוסיפים למחבת. 
שופכים הכל על הצלעות בתבנית, מכסים ומכניסים לתנור שחומם מראש ל 200 מעלות.

כעבור שעה, לבדוק, במידה ויש צורך להוסיף נוזלים, ניתן להוסיף עוד מים.
לפזר מלמעלה את השזיפים, לסגור שוב ולהכניס שוב לחצי שעה בערך. 
כעבור חצי שעה, להנמיך לחום של 100 מעלות, להסיר את הכיסוי ולהשאיר בתנור 10-15 דקות נוספות. 

אני הגשתי עם אורז לבן וסלט ירוק, ליקקנו את הצלחות..

אלוהים ישמור, 
השעה 11 בבוקר ונהייתי רעבה אש! 
דודה הבטיחה להפתיע ולהכין צלעות לסוכות, רק שהקטן שלי החליט להפתיע ובמקום סוכות "נחגוג" ברית..

 ה-פ-ת-ע-ה !!

מה שמוביל אותי לפוסט הבא: 
"איך ללדת ילד שלישי, לתכנן ברית ולהישאר שפויה.." 

שבת שלום וחג שמח!