12. ואשר יגורתי, בא..?

כשהגדול נולד, הייתי בת 25.

לא היה לי ספק שאהיה עקרת בית למופת. 

הבית תמיד יהיה נקי עם ניחוחות של תבשילים, 

אכין קינוחים ומאפים.. 

לקח לי שנה להבין שבכל יום, המוח שלי התנוון עוד קצת ועוד קצת. 

ניהלתי שיחות עם תינוק (לא היה בינינו ממש דו-שיח ועם הניוון כאמור, גם המונולוג שלי לא היה אגדה..)

אז יצאתי לעבוד במקום שלא סבלתי, 

הייתי אימא טובה ומסורה אבל כאילו משהו היה חסר. 

החתיך לא הפסיק להגיד לי שאני נראית לו עצובה והעיניים שלי כבויות.

מצד אחד, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. 

מצד שני, לא הרגשתי. נקודה. 

אמנם דאגתי לבית, לגדול, לחתיך אבל התנתקתי מעדי-אני.  

פעלתי על אוטומט, בלי רגשות מעורבים. 

היה לי מאוד קשה לעשות את ההפרדה בין עדי הבוגרת, העצמאית, העובדת, החופשיה, 

לעדי האימא שבכל רגע פנוי מרגישה רגשות אשם.

שמשעבדת את עצמה ליצור קטן וצווחן. 

שכמובן חושבת רק עליו במקום לחשוב גם עליה. 

ששכחה מי זאת עדי האמיתית. 

מאז ומתמיד לא הייתי מאלו שרק מחפשות להחזיק ולשאוף תינוקות (או ילדים בכלל),

אבל תמיד הרגעתי את עצמי שעם הילדים שלי זה יהיה שונה.

זה גם מה שבלבל אותי כל כך. 

כמובן שאהבתי אותו באמת ובתמים ועשיתי עבורו כל מה שצריך,

(לא תמיד לפי הספר- אני צינית ומרדנית גמורה מהיסוד שלי..בכל זאת..) 

אבל פשוט לא הצלחתי להרגיש את האושר הזה שכולם מדברים עליו.  

התמונה אותרה באינטרנט, לא שלי

החתיך ואימא שלי איחדו כוחות ועשו לי 'התערבות'. 

הוחלט שאקח לי קורס ציור קצר במתנ"ס וביקור שבועי אצל נעמי הרפלקסולוגית שהיא גם אחת החברות הטובות שלי (אם לא ה..)

עצם היציאה מהבית בשביל עצמי, כבר עוררה בי פלאים. 

נעמי הייתה חדת אבחנה.

ישר פסקה שכל היסודות אצלי מעורבבים אחד עם השני ולקחה על עצמה משימה, 

להפריד ולהחזיר כל יסוד למקומו. 

האמת, לשכב על מיטה בקליניקה נעימה, לאור נרות, מוזיקה שאנטי וניחוחות קטורת גם היו מספיקים לי, 

העיסוי בכף הרגל היה בונוס מבחינתי.. 

מבחינת הקורס, היה לי מאוד כיף לצאת וללמוד טכניקות ודברים חדשים.

נפתחתי לאנשים בוגרים ש-מ-ד-ב-ר-י-ם ולא הייתי צריכה לנגב להם פליטות ולהחליף להם טיטול.

התחלתי להרגיש אושר. 

ואז הבנתי.

מבלי לדעת, כנראה שסבלתי מדיכאון אחרי לידה. 

בגיל 28.5 ילדתי את הבינוני, החלטתי שוב להיות עקרת בית למופת. 

הפעם הצלחתי להחזיק שנתיים וחצי. 

הגדול היה בגן ואני הייתי מתרוצצת עם העגלה.

הכל בא הרבה יותר בקלות, היינו כבר בסרט הזה..

ההתמודדות עדיין נשארה עם הגדול שאיתו עוברים את כל הדברים החדשים. 

לדעתי, צריך להמציא איזה טיוטה לפני שנולד הבכור.

מסכנים, עושים איתם את כל (רוב) הטעויות האפשריות ועל הגב שלהם הם סוללים את הדרך לשאר האחים. 

(אני יודעת, אני בכורה..)

בין הדברים הראשונים שעשיתי עבור עדי האמיתית, היה להחזיר לעצמי את הנזם באף שהורדתי לבקשת החתיך לפני שהתחתנו.

החתיך לא דיבר. 

אישה מאושרת זה בית מאושר. 

הידיים של גיסתי המהממת 

יצאתי ללמוד בניית ציפורניים, רציתי לעבוד מהבית ואז כבר הכנסתי את עצמי לשעבוד אחר:

לדאוג שהבית יהיה נקי כשתגענה אליי לקוחות. 

(והתמודדתי בגבורה מהסיבה הפשוטה - לא היו לי לקוחות..)

כשהגדול נכנס לכיתה א' והבינוני לגן יצאתי שוב לעבוד (במקום אחר כמובן)

אופטימית להיחשף לנשים נוספות ולגייס אותן כלקוחות.(ממש..) 

וכך נשאבתי לעבודה, עברתי תפקידים וקודמתי עד לימינו אנו. 

הרגשתי עומס רציני.

הרגשתי שאני מפספסת את הילדים כשהיינו מגיעים הביתה ב- 17:00 אחרי צהרונים.

למי היה סבלנות לפנק בקינוחים ומאפים.. שיעורים, מבחנים..

למי היה כוח לנשום?!?!?!!?

רציתי לחזור להיות עקרת בית למופת. התגעגעתי.

עכשיו הקטן נולד בגיל 34 (המופלג..)

הבית נקי (פחות או יותר, אל תיכנסו לי עכשיו ללכלוך שעל התריסים, כן?)

מריח מתבשילים וקינוחים ומאפים

רק ש..

לקח לי כמעט חודש להוציא פוסט חדש! 

כמו בדיאטה, התחלתי חזק ונכנסתי לישורת.

נגמרו הימים הלחוצים של לפני/אחרי לידה, 

נגמרה הדרמה של הברית, 

נגמרו החגים עם החוויות המשפחתיות (שרק עליהם אפשר לכתוב ספר), 

ושוב נשארתי לבד עם יצו-רון, חתי-כון, מתו-קון, פשו-שון.. 

ואשר יגורתי בא? 

אין לי על מה לכתוב יותר? 

האם החל הניוון המוחי?

הגיע מוקדם הפעם.. בבקשה לאא!! 

אני עדיין נהנית.. 

חברות באות לבקר.. 

אני מנהלת שיחות מדי פעם.. 

אל תיקחו את זה ממני.. 

עדיין כיף לי..

11."איך ללדת ילד שלישי, לתכנן ברית ולהישאר שפויה.." חלק ב׳

האמת?
לא יודעת מאיפה להתחיל. 


עברו כבר שבועיים מהלידה.
מצד אחד, מבולבלת.. מתקשה לארגן סדר יום שגרתי כל עוד הילדים בחופשה.
מצד שני, התרגלתי לקטנצ'יק כאילו הוא נמצא איתנו חודשים.

האשפוז במחלקת יולדות היה די משעמם. ילדונת ערביה מצד ימין, מזגן מצד שמאל.
לא הכנתי תיק ללידה כי סמכתי על העובדה שביה"ח קרוב אלינו ואם אצטרך משהו, פשוט אבקש שהחתיך יביא לי.
אוׁ! מה שלא לקחתי בחשבון זה שהחתיך שלי הוא בכל זאת זכר.



הודעה שנשלחה בבוקר:
"רושמת כדי שלא תשכח:
תביא לי בבקשה את השל השחור שלי
את החולצה הירוקה,
את חזיית הספורט השחורה ואת החזייה הלבנה מהמגירה ליד המיטה."

החתיך הגיע שעתיים וחצי אחרי:
בלי השל השחור,
עם חולצה שחורה ופרחים ירוקים (שקופה-שבלי גופיה מתחת היא לא ממש מועילה לי),
את חזיית הספורט הוא לא מצא,
ואמנם הביא לי חזייה לבנה אבל לא זו שהתכוונתי (זו כבר אשמתי שלא הייתי ספציפית..)
מה שכן, הגדיל ראש והביא לי עוד תחתונים. כפרה עליו.
(למקרה שיהיה לי קר אתעטף בהם במקום השל..)

להבדיל מהלידות הקודמות, המון דברים השתנו בבי"ח.
פעם היה רשום שאחיות בודקות לחץ דם וכל זה בשעה 6:30 וביקור רופאים בשעה 8:30 ולא היו זזים מהלו"ז,
היום האחיות בכלל לא מגיעות והרופאה הגיעה אלי לקראת 12:30 ולדעתי גם לקחה משהו - היא הייתה עליזה באופן יוצא דופן..

"מה שלומך?"
"קצת כואב לי"
"איפה?"
"פה"
לחיצה חזקה, ה' ישמור!!!
"הכל בסדר" היא אומרת לי בעליצות יתר. "אם יהיו כאבים, לבקש אופטלגין מהאחות". 
"אה.. אוקיי" ממלמלת בעודי מנסה להסדיר נשימה מהלחיצה ששיתקה אותי סופית. 

ובתינוקיה? 
איך האמהות מחזיקות את התינוקות שלהם, כמו צמר גפן, נזהרות. 
האחיות לעומת זאת,
מג׳נגלות בין התינוקות בכזאת מיומנות כמו ירקן שמסדר את העגבניות על המדף.. 
ואז מתחילות שטיפות המוח ש״הכי כדאי להניק״!  
יושבת שם שעתיים ללא שום תועלת שכל 3 שעות מזעיקים אותך להניק,
עם עיניים טרוטות מעייפות,  
הרחם מתכווץ, כואב,  
את מרגישה את הדופק שלך עומד להתפוצץ ברקה,  
החזה מרגיש כמו שריפה,
מיותר לציין שזה עדיין שלב שבקושי יוצא בכלל חלב.
זה אפילו עדיין לא חלב!!
עם כל יניקה מקבלת "טיק" בעין אחת שנעצמת לי באופן בלתי רצוני. 
ואז את מסתכלת מסביב, 
כולן נראות כאלה יפות, נינוחות, זוהרות.. 
מה לא בסדר איתי?! 
אני היחידה שמרגישה ככה..?!   
התייאשתי.
״בהאכלה הבאה (4 לפנות בוקר) תביאו לו בקבוק..״ 
אני אומרת בתבוסה עם עיניים עצומות, מפנטזת על 6 שעות שינה רצופות. . 
האחיות אומרות לך בסדר ואת מדדה לכיוון החדר, מרגישה את העיניים שלהן בגב שלך
(שלמעשה הן כבר מזמן עברו לתינוק הבא..)

ובתוך כל זה, מה עם הברית..? 
קשה למצוא מוהל שיגיע ביום שבת, היות ואנחנו לא משפחה כשרה למהדרין, 
התייעצתי עם מוהל אחד שהסתובב במחלקה, מנסה להשיג פרנסה. 
הוא מסר שעדיף לבצע ברית ביום ראשון כדי לא לחלל שבת. לקחתי. 
אז הקטן עבר ברית ביום ראשון כדי שכולנו נישאר צדיקים. 


לאחר מס' שיחות עם אולמות אירוח, סגרנו מקום
(על עיוור - ע"פ המלצות בלבד..)
סגרנו עם רב מאוד מוכר שלא דיבר איתנו על מחיר (מצווה לא?)
שעדכן אותנו שיש רשימה של דברים שצריך להביא באתר האינטרנט שלו. 
יום לפני הברית בדקנו אם יש לנו הכל,
מסתבר שהוא לוקח 1200 ש"ח! נחנקנו.
לא נורא, נוריד לקטן מהתכנית חיסכון. 

לילה לפני הברית, לא הצלחתי להירדם. מצפה שבברית השלישית כבר אגיע משופשפת. ממש לא! 


היסטריה מוחלטת. 

למזלי, שנייה לפני החיתוך, קיצוץ, ביתור כשהגוש עמד לי בגרון ואיים לצאת בתור דמעות, 
קלטתי את הפרצוף של אבא (להלן: הסנדק שאזר אומץ לתפקיד הזה רק בבן השלישי שלי)
ההיסטריה שהייתה בפרצוף שלו גרמה לי לעבור מבכי לצחוק. אין ספק שבשנייה הזאת הרב כבר קצץ, 
הניף את הקטן למעלה שהסתכל על כולם עם צמר גפן תקוע בפה ולא הבין מה רוצים ממנו.. 

(ותודה למשחה המאלחשת שמרחנו שם מבעוד מועד..)

אז הברית עברה בשקט יחסי. 
למחרת הרב הגיע לרחוץ את הקטן ולהנחות אותנו בהמשך התהליך (משחות וכו').
לא פלא שהם מביאים כל כך הרבה ילדים, איזו מיומנות!
אני והחתיך רוחצים את הקטן בכזאת עדינות, מבצע לוגיסטי ממש, 
והרב? 
בשביל התמונות עוד שם לו קצף על הראש, (הבינוני התעלף מצחוק..)
שופך עליו מים בלי לרחם, והקטן? אפילו לא השמיע ציוץ..

ברוך השם!

זהו. 
עכשיו סוף סוף הגדולים חזרו להצדיק את כל התשלומים למשרד החינוך.
הקטן ואני נהנים מזמן איכות בבית (הקטן סובל מגזים ואני מתוזזת כמו תרנגולת בלי ראש. עדיין..) 

נראה לי שמיציתי את איך ללדת ילד שלישי ולתכנן ברית, 
נשאר לי רק להישאר שפויה!!