20. סבלנות רבותיי, סבלנות.. פוסט חגיגי לט"ו בשבט

מי שמכיר אותי, אבל מכיר באמת, יודע שאני חסרת סבלנות. 

כן, אני יודעת, הרבה חושבים לעצמם איזה שטויות היא מקשקשת, אבל היי, אל תטעו -
מדובר בכשרון מיוחד.

זה שאני מצליחה לשדר רוגע וקור רוח זה משהו אחד,

והעובדה שאני מצליחה לעשות זאת כשהדם מבעבע לי בגוף, עם קוצים בתחת ודגדוגים באצבעות זה משהו אחר.

רוב הזמן אני שומרת על איזון למעט מקרים קיצוניים כמו לדוגמא, אם אני צריכה משהו דחוף במחשב ואחי לא יכול להגיע אליי באותה שנייה, שלא לדבר על אותו שבוע, זה יכול להטריף אותי!..

בסביבות חודש אוקטובר, אבא מתקשר אליי מהדודים במושב.

-את יודעת להכין זיתים?

-תיאורטית? כן, גם יש אינטרנט.. מעשית, לא באמת..

מאיפה אשיג פה זיתים לכבישה מהעץ, בדרך שלא תערב משטרה על הסגת גבול..? 

חזר אליי עם שקית מלאה זיתים.  

מחיטוטים באינטרנט גיליתי שכדי להוציא את המרירות שלהם, עדיף להשרות את הזיתים במים, למשך יומיים שלושה, להחליף להם מים, שוב להשרות, שוב להחליף, משהו כמו שבוע, ורק אז, מעבירים לצנצנות מעוקרות עם תיבול. 

נו ברצינות.

כמה זמן..

אני לא מתייאשת עד שאני מוצאת פרסום כלבבי. ניסיתי אותו. (שיעור לחיים: אין קיצורי דרך!) 

טוב, היא די עפה על עצמה במרירות, זה היה נורא. 

לקח הרבה יותר זמן וכמובן שלא הייתה ברירה, בסוף החלפתי גם מדי פעם את המים, רק ככה הצלחתי למתן את המרירות, החריפות והמליחות. 

אין ספק שאין להם את הטעם של הזיתים שאנחנו מכירים.

מדי פעם יוצא אחד, שאת תוהה, אם הזית הזה קיבל את טעם הפריחה של העץ, אם שטפתי טוב את הצנצנת-אולי זה שאריות של סבון הכלים, או שהוא סתם מקולקל..

אבל הם לגמרי טעימים וממכרים לנשנוש.

תוך כדי העלאת רעיונות לט"ו בשבט החלטתי להנביט עדשים. אוייי... מה אני עושה לעצמי...?

כל רגע אני נכנסת למטבח כדי לראות כמה כבר צמח. 

בצלחת עם 3 שכבות של נייר סופג רטוב הנחתי עדשים, מעט חיטה וגרעיני תירס (פופקורן)
בעיקרון, העדשים נבטו מאוד מהר, התירס והחיטה קצת פחות. 

נכון להיום (לילה חמישי) אני די מבסוטית מהתוצאה ואם מישהו יודע מה אני אמורה לעשות עם זה אח"כ, אני אשמח לעזרה.. 

בלילה הרביעי כמו שאתם רואים, החלטתי להוסיף קצה של גזר. לא זוכרת איפה קראתי שאם משאירים אותו רטוב, הוא מצמיח גבעולים ושימו לב, כבר היום התחיל לבצבץ לו עלה קטן וירוק. אושר גדול!  

האמצעי לומד בגן על סוגי עצים. קיבל משימה - לצייר עצים שהוא מכיר.

"אבל אמא, אבל אני לא יודע איך מציירים גזע של עץ!" 

גם אני בתור ילדה, הייתי מציירת 2 קוים מקבילים מאוד יפה אבל תמיד נתקעת ב-ענפים. 

דרך נחמדה ללמד את הילדים לצייר היא בעזרת כף היד שלהם! (כמו בתמונה למעלה) 

לתפרחת עצמה שברתי את הראש.. למי יש סבלנות לגזור כל-כך הרבה פרחים? חזרתי לילדות באופן סופי, לקחתי מחק מהבכור, ציירתי עליו פרח וחתכתי מסביב עם סכין יפנית, הפכתי את הפרח לתלת ממדי. (וכן, נחתכתי למרות הגיל והזהירות..)

כמובן שבצורה זו אפשר לעשות איזה חותמת שרוצים ובמידה ואתם מתכננים לרשום משהו, לא לשכוח לעשות זאת בכתב מראה..

רציתי גם לעשות משהו נחמד מפירות יבשים אבל די נמאס משיפודי פירות תקועים על עציץ או חיות מקיסמים..
אמא הציעה לי להשתמש בלדר - אולי ניתן לילדים לקרוץ צורות?
פתאום הבזיק לי רעיון! סושי! איזה מקורי - הייתי ממש מבסוטית מעצמי, גם ככה הלדר נראה כמו אצה (רק בכתום), הפירות היבשים יהיו הדג והירק, מה לעזאזל יחליף את האורז?
אולי אטחן אגוזים? מה יחזיק אותם? אולי אקציף חלבונים עם סוכר, אוסיף קוקוס ואכניס קצת לתנור לייצב אותו (כמו הממתק קוקוס הורוד?) לא באמת..
הקולינרית ואני החלטנו - מרציפן!

(רק אחרי הרעיון הגאוני והמקורי שלי, יצא שנכנסתי למחשב ואז מצאתי כל כך הרבה אופציות של סושי-לדר.. יופי נחמה..)

על מחצלת סושי פרסתי לדר, עליו רידדתי את המרציפן עם מערוך. 
הנחתי רצועות של פפאיה, קיווי וחתיכות פקאן.
גלגלתי כמו סושי ופרסתי.



שאלתי את החתיך אם הוא טעם.
מסתבר שהוא בכלל לא אוהב מרציפן...

חג שמח! 

19. הנאים השכנים בעינייך? נאים.. חלק ב'

אז אחרי הבשורה המרה של הקיבוצניקים, היה עלינו שוב לעבור דירה.

5.הסיוט השני של חיי

שוב שיטוטים. שוב מחירים מופקעים על קופסאות גפרורים. שוב חודשיים הארכה.
בשכונה "הולנדית" קטנה וצפופה, מצאנו במרחק תחנת אוטובוס, דירת קרקע בעיזבון. שניים וחצי חדרים עם שתי מרפסות, (לא כ"כ קטנה כמו שהייתה בנויה לא נכון באופן הזוי..)

מתכוננים לאירוח המשפחה המורחבת,
חגיגת יומולדת משותפת לבכור ולי

משרד עו"ד אחראי עליה.
רק קיבלו אישור להעמיד אותה להשכרה, אחרי שהייתה נעולה מעל חמש שנים עקב פטירה, ערעור על הצוואה והעברתה לעיזבון. 

(עד היום אני בשוק מעצמי שעוד התעקשנו על הדירה!)

אחרי התלבטות בין דירה אחרת לדירה הזאת, הורדנו אותם מערבות בנקאית של 15,000 ש"ח ל- 10,000 ש"ח
(שפשוט משועבדים בבנק ואי-אפשר לגעת בהם, כן?),
פעמיים טרטרו אותנו להגיע אליהם למשרד בתל אביב, באמצע היום, כדי לחתום חוזה. עורכי הדין הבטיחו לנו שנסדר הכל ונביא להם קבלות. 

אפילו שעון מים של העירייה לא היה בדירה.

מה שיכולנו, סידרנו. והבאנו קבלות. מסתבר שחלק "אישרו" לנו וחלק לא. חצופים... (אבל פראיירים רק מתחלפים...)

הבעיה היא שהחצר קנתה אותנו. לגמרי. זה היה חלום שלנו.
לא היה אכפת לנו מה שהיה בפנים.

לא רק שאמא כעסה עליי ("מה חצר מה? ואיפה הילדים ישנו? בחצר?!")
היא ממש הטילה וטו על הדירה!!!

זה היה מעבר דירה ראשון שהחלטתי לפנק את עצמי ולהזמין חברת ניקיון. 

קבענו לשישי בבוקר וברגע שהם הגיעו וראו את הטינופת,
החליטו שצריך "חומר מיוחד" פה ו"חומר מיוחד" שם.
מפה לשם, דרשו כפול ממה שסיכמנו טלפונית.
צרחתי עליהם שיחפשו את החברים שלהם והלכנו לקנות חומרי ניקוי.
יומיים קרצפנו את הבית, הבית היה במצב שאפילו החלפנו אסלה (לא קרש, אסלה! מהגועל!) וחיכינו לייבוש.

יצא שגרנו בבית המפנק של ההורים כמה לילות. 

בלילה הראשון בדירה, לא הפסקתי לבכות. רדפו אותי הג'וקים.. בכל מקום שהלכתי, ג'וקים.

רק בבוקר כששתיתי קפה בחצר ושמעתי את הציפורים, נרגעתי.

נהנים בבריכה

סידרנו את החצר עם שטיחים דמוי דשא באדיבות דוד תותח,
אמא קנתה לילדים בריכה לחצר (שבבוא היום שימשה לאמבטיה של החתולים שנהנו מהחצר החדשה שלנו)
ובאמת הצלחנו להעביר קיץ נחמד.  

חברות שלי היו מגיעות ורואות את הבית עם המטבחון הקטן, ותופסות את הראש. "איך את חיה ככה?! כל הכבוד לך, אני לא הייתי מעזה". 
הבית חשוך.. אפל.. לא מאוורר..
היות ויש מרפסות משני צידי הבית אז לא ממש פתחנו חלונות.
(אלא אם ממש רצינו להכיר את כל מי שעובר בסמטה).
באמת שאני לא מפונקת.
אני מסתדרת עם מה שיש עד קצה גבול היכולת. 

תחילת הקצה הנ"ל הגיעה בליל יום הולדתי ה- 33.

נרדמתי בסלון.

מתוך שינה, הרגשתי את הציפורניים של מוקי-תוכי הולכות לי על הכתף.

לקח לי כמה שניות לעכל שזה לא יכול להיות כי הכלוב סגור. פתחתי עין בחרדה.

חולדה מטונפת עומדת לי על הכתף, סנטימטר מהפרצוף. העפתי אותו מתחת לספה,

הערתי את החתיך והסתגרתי בחדר עם הילדים.
החתיך הצליח להבריח אותו החוצה.

את הצעקות של ה' (להלן: השכנה מלמעלה) שמענו בבוקר כשמצאה את החולדה בעציץ שלה. 

(אגב, מאז אותה חולדה, נלכדו עוד שניים). 

חודשיים אחר כך הגיע הגשם הראשון.
המרפסת בחדר של הילדים, עם כל הצעצועים, ספרי קריאה, ספרי לימוד ומחברות פשוט הוצפו במים. 

ריצה אחרי עורכי הדין שיביאו איש מקצוע, צריך לחכות לימים יבשים כדי לאטום... עד שאטמו...
שוב גשם, הפעם מטפטף ממקום אחר... דיכאון.

בכלל זו הייתה שנה קשה. אני קודמתי בעבודה לתפקיד תובעני שדרש ממני הרבה יותר ממה שיכולתי לתת. הבכור כעס עלינו, לא הייתה לו פינה נורמלית להכין שיעורים והידרדר בלימודים, עשה דווקא. האמצעי שעבר דירה לראשונה בחייו, עבר גם לגן עירייה בלי אף חבר, אחרי החממה של גן פרטי.
הסתבר גם שהבן של "החברים בצרה" מדירה 4, נכנס אתו לגן.
כמה היה לו קשה ללכת לשחק אצלו ולהבין שעכשיו הוא גר בבית שהיה שלו. 

היתרון היחיד בדירה הזאת היה דווקא חיזוק הזוגיות שלי עם החתיך.
היות ובתוך הבית היה מאוד צפוף, היינו מוצאים את הזמן לשבת בערבים בחוץ, בלי טלוויזיה, ופשוט מדברים.
מדי פעם ה' ו-י' (להלן: השכנים מלמעלה) היו יורדים ויושבים איתנו, העברנו יחד כמה ערבים מדליקים לגמרי.  

ידענו כבר שלא נישאר בדירה, החלטנו לעשות עוד צעד דרסטי ולהרחיב את המשפחה.
איך חיכינו שייגמר כבר החוזה!!!

בדירה הזאת מוקי-תוכי מת ואני לא הפסקתי לזמזם את הבלדה על יואל משה סלומון: 

אם ציפורים אינן שרות 
המוות פה מולך, 
כדאי לצאת מפה מהר, 
הנה אני הולך.  

(מילים: יורם טהרלב לחן: שלום חנוך)

מוקי ז"ל (דצמבר 2011)

6. מדרגות מדרגות מדרגות

וככה לא מזמן, בחודש שמיני עם הקטנצ'יק, שוב עברנו דירה.

כמובן שגם זה לא בא בקלות. הגיע עו"ד חדש שהקשיב לנו באמפתיה ונזהר מלדבר על קודמו בתפקיד. 

מצאתי את עצמי מקיימת ערבים פתוחים כדי להראות את הדירה.

במודעה פורסם דירת גן, שלושה חדרים ושתי מרפסות.

(אגב, גם 500 ש"ח שכירות גבוהה יותר ממה שאנחנו שילמנו...)

ברגע שהיו מגיעים היו סופרים: סלון - חדר אחד, חדר הילדים - חדר שני, איפה החדר השלישי...? 

לך תסביר להם שהחדר השלישי זה בעצם חצי חדרון (ההול) בכניסה של הבית
(שביטלנו בכך שאלתרנו שם חדר שינה עבורנו, והעברנו את הכניסה לבית - דרך הסלון - אמרתי כבר שזה היה בית הזוי, נכון...?)

שוב שיטוטים. 

שוב יצא שחתמנו על חודש הארכה.

היות ופג תוקף הערבות הבנקאית, עורכי הדין רצו שנחתום שוב בבנק.

עם כל הכבוד, בשביל החתימה המזורגגת הזאת הנוטריון הנכבד גובה 600 ש"ח - אין מצב..

החלו דיבורים לחזור לדירה מספר 1.

אבל איך אפשר? גם להעביר את הילדים דירה שוב וגם להעביר אותם מהמסגרות החינוכיות?
די ביססנו את החיים שלנו באזור הזה. אין ברירה. 

עוה"ד האמפתי הבטיח שלא יעלו לנו את השכירות לחודש וניתן צ'ק ביטחון. 

חתמנו חוזה לחודש.
מסרנו צ'ק ביטחון.
"אני מתנצל". -במשרד כופפו לו את היד, העלו לנו את השכירות ב- 500 ש"ח.
רק שייגמר כבר..
אין מה לעשות, לפעמים צריך להקשיב לאמא. (שנשכה שפתיים בגבורה כדי לא להגיד "אמרתי לך"...)

אחרי ש"דירות להשכרה יד 2" הפכה לדף הבית שלי,

במקרה ראיתי דירה ברדיוס של בית הספר אבל רחוק יותר מההורים, על רחוב מאוד ראשי. 

ארבעה חדרים, מרווחת, מוארת, מחיר סביר, בעלי בית מבוגרים, 

(לי אישית אין סבלנות, מזל שהחתיך צדיק. אם אגיע לגן עדן זה יהיה אך ורק בזכותו...)

תענוג נכון...?
מה הקאץ'...?

קומה שלישית (על עמודים) בלי מעלית. איזה סיוט. 
החתיך הגיבור והאמיץ הוכיח את עצמו בהעברת הדירה על הגב שלו, תרתי משמע - ככל שעוברים יותר דירות, כמות החברים בהובלות הולכת ונעלמת...

אם הילדים נרדמים באוטו חייבים להעיר אותם כי מי ירים אותם 3 קומות עכשיו..
לעלות ולרדת בהריון (סחבתי עד שבוע 40),
עכשיו עם הקטנצ'יק עושה חישוב, אם כדאי לרדת עם העגלה כי צריך גם להעלות אותה אח"כ..
אז ככה אני.
עולה ויורדת עם המנשא. עולה ויורדת ועולה ויורדת.
הייתי בטוחה שכבר אוריד כמה גרמים.. ממש..
(זה כבר לפוסט אחר...)

השכנים בדלת לידי, זוג צעיר, חובב קריוקי. מזרחי. כבד. מאלה של הבכי.
לא הייתי מתעסקת איתו, גם עם אשתו שלובת הידיים לא ממש יצא לי לדבר. (ושום מילה על המלחמה) 

מתחתינו גרות שתי הגריאטריות (להלן: הבולגריות)
שתיהן גרות דלת ליד דלת, איבדו את הבעלים שלהם בהפרש של כמה שנים, גרות בבניין מעל 50 שנה.
בולגרית 1 (מתחתיי) לא מפסיקה להתפעל מכמה שהילדים מנומסים ואם אני בבית בכלל, כי מרוב ששקט חשבה שאולי חזרתי לעבודה.
(משעות הצהריים אני מוקפת בנים, שמגיעים אליהם חברים בנים. אם זה שקט בשבילך, אשרייך...)
בולגרית 2 מחייכת בקנאה ומגלה לי שלא כדאי לי להתעסק עם חובבי הקריוקי מעליה, לא מזמן הייתה לה נזילה בבית, הוא צעק עליה והיא רעדה מפחד.

ואז הגענו לשיחה על משפחת-דלת-חורקת שגרה מולן.
(זאת עם הקוקו ובתה המתבגרת- גם מהפוסט של ושום מילה על המלחמה)
לא ראיתי דבר כזה בחיים.
כל שנייה הדלת נפתחת. (ועוד מה זה חורקת! החתיך מתנדב לשמן את הציריות מהעצבים שזה מביא...)
הם גם מנהלים שיחות טלפון במדרגות. והם צעקניים. מאוד. במיוחד הבת שלה. משהו לא טוב אצלם.
האמא לדעתי חולת ניקיון, כל היום היא מנערת דברים במדרגות (אבל מחוץ לדלת שלה היא תעביר סמרטוט).
לא ראיתי בוודאות, אבל חשדתי (והחתיך אישר) שבעלה מעשן במדרגות ומכבה את הבדלים על הרצפה. גועל.
בקומה הראשונה גרה גריאטרית בולגרית 3 (להלן: ועד בית)
מאלו שכל דבר הן יודעות.
(אה ו..שימו לב- בעלי הבית המבוגרים שלנו? אתם יושבים? גם בולגרים! איך ניחשתם?)
סביר להניח שכל היום יש בין כולם שם קשקשת ברשת.
(מזל שגם לחתיך וגם לי יש שורשים בולגרים אז הן מבסוטיות עלינו)

בקיצור,
גם הילדים כבר התרגלו למדרגות.
אני כל הזמן מנחמת את עצמי שאם ככה בנו את הבתים לפני 60 שנה, ככה חיו גם לפני 60 שנה.
ואם הסבתות האלה גידלו ילדים, ועלו וירדו, מי אני שאתפנק..?!
בסוף נגיע למנוחה ונחלה משלנו.
חייבים.
אחרי כל מה שעברנו?
פשוט חייבים.

18. הנאים השכנים בעינייך? נאים.. חלק א'

עם בן-דוד שלי, למטה בחצר

עברתי מספר לא מבוטל של דירות בחיי.
וזאת למרות שההורים שלי גרים מעל 30 שנה בדירת גג

(שמתפקדת כגג כמחצית מזמן זה). 

ובדלת ממול גרה סבתא (להלן: אמאשלאמא) שגרה שם מעל 50 שנה. 

בלי לכלול 4 דירות שעברתי עם אקס מיתולוגי,
מאז שאני עם החתיך, עברתי דירה 6 (!) פעמים.

1. דירה של סבתא שלו ז״ל

שני חדרים ומרפסת גדולה, קומת קרקע עם חצר של הבניין. 

זיפו ז"ל

גרנו ליד אמא שלו, יחסית רחוק מהאזור שגדלתי בו.
זו הייתה דירת רווקים לפחות 3 שנים קודם. 

לפני שהגעתי, השותפים של החתיך היו 'הבלונדיני' והאמסטף/פיטבול שלו (ויכוח ארוך מדי, אל תשאלו..).

הייתי יושבת על קצה הספה, משתדלת שתמיד יהיה חוצץ ביני לבין הרהיטים.

אני לא חובבת כלבים (רגע, אל תרגמו אותי באבנים! פשוט לא אוהבת את ההתלהבות החנפנית הזאת, מצטערת.)
וזה היה הדדי, גם האמסטף לא ממש חיבב אותי (ותעדנה על כך שלוש החזיות שקרע לי...)

לאט לאט השתחלתי לחיים של החתיך והשותפים עזבו. עם מי אש קרצפתי את הרצפה.

סלון חדש, מקרר ומכונת כביסה-  ברור. 

זכורים לי בעיקר בעלי המכולת הגרוזינים.
החברים הקולינרים מ"פוסט לא כשר" הביאו לנו בזמנו את זאוס, גור חתולים שחור ובעל אופי.

כשהייתי בחודש שביעי עם הבכור, הוחלט שנעבור דירה. 

2. פיצית אבל מושקעת

איך אהבתי את הדירה הזאת!
שלושה חדרים פיצים, קומה שנייה מתוך שלוש, מוארת,
חלון עם ספסל ישיבה שמשקיף למעבר של גינה פנימית ענקית מוקפת בווילות.

הבעלים היו שני אחים שקנו את הדירה להשקעה, בדיוק סיימו לשפץ אותה, דנדשה ממש.. קסמה לנו. 

זאוס (נעדר מעל שמונה שנים)

זאוס שהיה רגיל לצאת ולהיכנס מהחלון, תפקד כמו כלב והיה מסמן לנו בדלת כשרצה לצאת ולהיכנס.

כשהבכור נולד, מן הסתם, תשומת הלב שקיבל דחק את זאוס לפינה, הוא החל להיעלם לפרקי זמן יותר ויותר ארוכים, עד שהגענו למצב שקערות השתייה והאוכל שלו היו מונחות מחוץ לדלת.

כנראה שחתול רחוב תמיד יישאר חתול רחוב. 

כאמור, עברנו כשהייתי בחודש שביעי.

כשנתיים אחרי שהבכור נולד ועמו הגיעו כל המיטלטלין שלו (לול, כיסא טרמפולינה, סוס נדנדה, עגלה, כיסא אוכל וכו'), הבנו כמה הדירה כבר צפופה לנו.
את זאוס היינו מלטפים מדי פעם בגינה.

תמיד צחקנו שמי שעבר לגור בדירה אחרינו, בטח היה מתפלץ כשמדי פעם היה מחכה לו חתול שחור מחוץ לדלת. 

3. הסיוט של חיי

ממש ברחוב מקביל, שלושה חדרים, גדולה יותר, קומה שנייה מתוך שלוש אבל בניין חדש יותר,
הסלון פונה לנקודת מד"א.

הלילות היו כ-ימים, כל הזמן האמבולנסים היו מותנעים.

מדי פעם הייתה מתפקששת להם הצ'קלקה ואנחנו היינו חוטפים דום לב מהרעש.

התקופה הזאת לא הייתה מהטובות שלי עם כל הניתוק הרגשי שחוויתי בבית עם הבכור.

אחרי חצי שנה בערך אמרתי לחתיך שקשה לי לגור שם,
שיש בבית אנרגיה שלילית ואני רוצה לעבור דירה.
החתיך בלע רוק ואמר לי ש-א-י-ן מצב ששוב נעבור דירה! לא התווכחתי אתו.

אבל איך תמיד אומרים על אינטואיציה של נשים?

חודשיים מאוחר יותר, בעלת הדירה התנצלה ומסרה לנו שהם מתפנים מהדירה של הסבא אז הם צריכים את הדירה. לא הייתה מאושרת ממני.

החתיך רצה למות לדעתי. 

  

4. דירה של חברים שכנים

אחרי שלא רק שלא מצאנו דירה כשסיימנו את החוזה, עוד נשארנו חודש הארכה, אחרי שיטוטים אין סופיים בין הבטחות שווא של בעלי דירות (בושה עליהם, חצופים) כשגיליתי מה שמצאתי בפועל..

חברים של שכנים (שהיו שכנים בעבר - להלן: הקיבוצניקים), פינו את השוכרים כי הדירה צריכה לעבור שיפוץ.

אז הארכנו חודש נוסף ונכנסו לדירת ארבעה חדרים, משופצת, קומה שנייה מתוך שתיים, והכי חשוב, מבחינתי, שני בתים מההורים שלי! 

בדירה זו גם האמצעי נולד.

בדלת מולנו גרה משפחת נמלה. כמובן שזה שם שהוצמד להם מאז ילדותינו. 

עד היום אני לא סגורה על כמה ילדים יש להם, באמת, כולם דומים לכולם וכולם דומים לנמלים. 

תמיד צץ עוד איזה אח. ויש גם שני תאומים. ואחות. ועוד אח. לא, הוא התאום. לא, זה התאום. וכולי וכולי.

תמיד היה לאימא נמלה מבט מתנשא מעלינו, לא ברור על מה. שיהיה.
בבניין צמוד להורים שלי גרה חברה שלי (להלן: הליצנית). 

הבכורים שלנו באותה כיתה ותמיד פנטזנו על זה שהם יגדלו יחד. שגם אם עכשיו הם לא מחוברים כמונו, הם יפנימו זאת מפאת הקרבה שלהם.

מדי פעם העלינו זיכרונות והתמרמרנו על איך השכנים היו קרובים פעם והיום כל אחד מתחפר בבית שלו עם המחשב שלו.

על איך פעם היינו מבלים את כל היום בחוץ, ילדי השכונה, משחקים בקלאס, מחבואים, תופסת.. והיום..?

פוזה אופיינית לילדותי

פעם, בהשראת הטלוויזיה, אחותי ואחי הקימו דוכן לימונדה, רק בלי הלימונדה..

בתוך כוס פלסטיק מילאו חול, תקעו פרח שקטפו מהשיח ומכרו עציצים.

ברור שהיו קונים, התעלפו עליהם..

אחותי ואני הקמנו קייטנה בחופש הגדול לילדי השכונה הצעירים יותר בחצר מאחורי הבית.

שתינו יוצאות "צופים" אז רעיונות להפעלות לא היה חסר. אחותי אהבה להיות עם ילדים ואני הייתי הבוגרת שסמכו עליה. (אם רק היו יודעים איך שנאתי ילדים...) 

גרנו באידיליה הזאת כ- 5 שנים. מרחק יריקה מההורים, התחלנו לשחרר חבל לבכור והענקנו לו עצמאות בכך שהיה הולך לבד לסבא-סבתא. בתקופה זו גם הבאנו הביתה חבר חדש, תוכי (להלן: מוקי התוכי).

ביום שחור אחד, שעה אחרי שחברה צמודה מהעבודה מספרת לי שהתקבלה לתפקיד אחר בחברה וכבר לא נעבוד יחד, קיבלתי טלפון מהקיבוצניק שהתנצל מכל הלב. 

חברים שלהם בצרה - רוצים לעזור להם עם הדירה. ומה איתנו? 

אתה יודע לאיזו צרה עכשיו הכנסת אותנו...? 



המשך יבוא...

17. SPY פסטיגל 2012 או לאן נעלמה הבובה פסטי...?

זהו. 
חנוכה נגמר ולקח איתו את כל הפסטיגלים, מותק של פסטיבלים ושאר ההצגות שדורשות שדרוג למשכנתאות. אתם יודעים שהיה פסטיבל כשהיינו קטנים? באמת!! מי ידע מה זה בכלל...?


אני זוכרת שהייתי צופה בטלוויזיה ותמיד הייתי מקנאה בקהל הילדים שסבב את ציפי שביט וכו׳. (היה עוד מישהו שהופיע שם חוץ ממנה...? רק היא זכורה לי משום מה.)

תמיד חשבתי שאלו ילדים שחקנים ותהיתי איך הם קיבלו את הג׳וב הזה?
או מי ההורים שלהם שהם יודעים מתי יש את הפסטיבלים האלה לפני שהם משודרים בטלויזיה?

כבר בגיל כזה הרחתי פרוטקציות.



בתקופה הזאת החיים שלנו סבבו רק סביב גלידות.
אבא היה נהג בחברה מוכרת. הוא לימד אותנו מה זה לעבוד קשה, והיום הוא מנהל מרכז הפצה באותה חברה. 
אז התקדמנו - היום החיים סובבים סביב משטחים.
(של גלידות, כן...?)

פעם החיים היו פשוטים.
אבא היה יוצא באמצע הלילה לעבודה וחוזר לקראת הלילה של אותו היום.
הוא היה אבא של סוף שבוע - שהיה משלים שינה ברוב סוף השבוע.

אחותי על הכתפיים, אבא ואני

עם זאת, עדיין זכורים לי השבתות בים, והטיולים שהיינו עושים.
אל תשכחו שלא היו כבלים, לווינים, אייפונים אייפדים וכו׳.
היו חייבים להעסיק אותנו איכשהו..

הכי אהבתי שהוא היה עושה לי יום כיף באמצע השבוע.
מעיר אותי ב-3 לפנות בוקר והיינו נוסעים ל-מפעל. שם הייתי מעפעפת למחסנאים וממיסה את הפקידות עם העיניים הירוקות שלי, עד שהיו מסיימים להעמיס את המשאית. היינו יוצאים לדרך עם עלות השחר, מלווה בריח הזה של הבוקר.
אלו היו חוויות שלא אשכח בחיים,להרגיש גדולה וגבוהה כזאת במשאית ולהתלהב כל פעם שהיה מצפצף כשהיינו מתחת לגשר.
(באמת לא היה מה לעשות פעם, אה..?)

היה לו מקררון קטנטן בקבינה ששם שמר לנו שתיה קרה, כריכים וירקות.
לא יודעת איפה זה היה, אבל אני זוכרת שהייתי מחכה תמיד למבנה מסוים עם מלא חלונות מצד שמאל.
זו הייתה הדרך שלי לזהות שמיד נגיע לאיזו חורשה עם שולחנות פיקניק מצד ימין, שם היינו עוצרים לארוחת בוקר.
את שאר היום אני לא זוכרת.
סביר להניח שזה הזמן שכבר הייתי חורפת במשאית עד שהיינו מגיעים, פורקים וחוזרים חזרה.
זו הייתה תקופה של תמימות, אבל גלשתי מהנושא.

אני שומעת המון הורים שמתמרמרים על העלויות וכל מטחנת הכסף שגורסת לנו את הכיסים, על הצפיפות.
אני מאוד נהנית בפסטיגל ובשבילי הילדים "הם רק תירוץ".
אין ספק שדרושה המון הכנה נפשית וכספית מראש.

התחלנו מסורת שנתית עם הבכור במותק של פסטיבל (הראשון) ושנה אח״כ כבר גלשנו לפסטיגל של הבוגרים. האמצעי לא התעכב בכלל עם המותק, וישר קפץ למים העמוקים.

שנה שעברה הייתי שאננית ונשארנו בלי כרטיסים.
החתיך ואני השפלנו מבט נבוך ומתנצל מול הילדים במשך חודש.
השנה דוד שלי (להלן: דוד תותח) הזמין כרטיסים לנכדים שלו ולשובבים שלי במטרה שההורים שלי ייקחו אותם. מה נראה לכם?! החתיך ואני חיכינו לזה שנתיים!

היות ועלות הכרטיסים מאוד יקרה, הייתי עושה סקר שוק בין כל ההנחות, הטבות וועדי עובדים.
עד שהייתי מחליטה מה טוב, הייתי נשארת עם מקומות בשורות שהאוויר דליל שם, 
משהו כמו סוף העולם למעלה ושמאלה.


השנה ניפחנו חזה בגאווה. 
הדוד התותח שלי הביא לנו כרטיסים לשורה ראשונה. הילדים היו באופוריה!
החתיך עשה להם הפתעה ולקח יום חופש מהעבודה אפילו שהכרטיסים היו לשעה 19:30.
מאוד רצינו לצאת בשעה 18 אבל אתם יודעים איך זה,
תמיד הכל מתעכב ומצאנו את עצמנו נפרדים מהקטנצ׳יק בשעה 18:30.
בזמן רגיל? נסיעה של 20-30 דקות בהגזמה.
בזמן פסטיגלים בגני תערוכה בשעות האלה? הגענו על הקשקש אבל היינו רגועים יחסית, 4 כרטיסים שורה ראשונה, מצידי שיתהפך העולם.
וברור ששום דבר לא יעבור בקלות.
כשהגענו, ראינו בחורונת עם איזה ילד או שניים סביבה שישבו במקומות שלנו.
״תפסו לי את המקום אז הסדרן אמר לי לשבת פה, מה׳כפת לי, אנ׳לא זזה מפה!״

באמא׳שלך...?!

הושבנו את הילדים על הכיסאות שנותרו והחתיך דיבר עם הסדרן שהתחיל להזיע.
יבדוק מה עושים. 
בינתיים כבר יעל בר זוהר התחילה את הסצנה שלה ואנחנו יושבים על המדרגות.
סדרנית עם חצ׳קונים ניגשה בנחמדות והעירה שאנחנו לא יכולים לשבת שם, התחלנו להסביר לה מה הבעיה עד שראיתי את הבועה עוטפת ואוטמת לה את הראש.
״אה, אז מטפלים בכם? יופי״ והלכה. 
סדרן אחר הגיע בהתלהבות - בואו, מצאתי לכם מקום והצביע לנו על 4 מקומות באופק.

לא הסכמנו. 
תעבירו לשם את הפרחולה. 
מה? זאת אשמתנו שתפסו'לה?
מפה לשם, הצליחו להעביר כמה אנשים בשורה ראשונה בגוש אחר, התיישבנו.
מה זה הכיסאות האלה?!
החתיך ואני הצטערנו שלא נשארנו כבר על המדרגות.

יעל בר זוהר מתעטשת, אלי פיניש מאלתר, הילדים נקרעים מאודי ואביעד,
כל הבנות צורחות מהחתיכים התורנים, הרקדנים מדהימים, קצת פחות תלבושות חשופות משנים קודמות,
ואז הפסקה. 
האמצעי רצה ארטיק. גומי-גם. 30 (!!!) ש"ח. 

באמא'שך...?!

מוציאה לו מהתיק פופקורן, במבה, ופל, תפוח, בננה ומים שהכינותי מראש. תבחר. 
הסכמנו על מזכרת אחת אז הם קנו שעונים.
הבכור עשה לחתיך עיניים עגולות ונוצצות כמו של חתול רטוב בסרט מצוייר.
החתיך התקפל וקנה להם גם שרשראות.
שלמחרת פורקו לגורמים.
בנים. 

אתניקס עולים לבמה, הבכור מתחיל לנמנם, כבר מזמן עבר את השעה שלו.. 
קצת גנגנאם סטייל העיר אותו, מחווה לחיפושיות ונגמר. 


עכשיו החלק המעניין. איך לשלם ולצאת מהחניון עם כל הקהל שלפני רגע ישב לידך?  
עד שכבר התחברתי עם כמה אנשים בתור לעמדת תשלום, החתיך קרא לי. 
מסתבר שאיזה רכב לפניו שבר את המחסום כשהחליט לנסוע בלי לשלם את עשרים השקלים.
(עכשיו נזכרת לחסוך..?)

איזה תענוג!
גם שורה ראשונה, גם לא לשלם חניה. 
הילדים מאושרים. חזרנו עייפים.

עכשיו מתחילים לחפש תחפושות לפורים. 

אה ו- אמא, אל תתבאסי עליי, גם עלייך אני אספר חוויות. 
אבא יצא ראשון במקרה..

16. פוסט לא כשר

אני יודעת, אני יודעת.. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתיישב מול המחשב והנה, כפי שנכתב,
דווקא הפוסט הנ"ל לא כשר (אבל ט-ע-י-ם..)

צילמה אחותי המוכשרת

אני מכבדת את דרך חייהם של חבריי המסורתיים ולכן ניתן להחליף לפסטרמה או חזה אווז אני מניחה,
מה שבטוח, אותו טעם לא יהיה לזה..

אני יהודיה חילונית.
אני מכירה בדת היהדות וחיה לפי רוב מתוך עשרת הדיברות.
באמת שאני לא עושה רע לאף אחד. 
רק מה? אני לא אוכלת כשר.
בעשרת הדיברות שקיבלנו, אין שום דיבר שאוסר עליי בתור יהודיה לאכול חזיר.
גם גדי בחלב אמו זה די צבוע, כי למה שניצל עוף עוטפים בביצה? 
בגלל שהוא לא יונק אין לו רגשות..?
וחוץ מזה, אמא של הגדי זו עז, נכון? 
אישית, מעדיפה כבש..




ועכשיו גם הצטדקות בפניי חבריי הטבעונים (שנייה לפני שאתם תנטשו את הבלוג):
מצטערת,
לבי עם החיות המסכנות וברור שאני בעד תנאים יותר הומניים.
יש משהו מאוד יפה ונכון באידאולוגיה שלכם ואני מכבדת מאוד גם את דרך חייכם. 
אבל זה טעים לי. אל תשפטו...

בחנוכה, הגננת של האמצעי תפסה אותי לשיחה. 
אנחנו כבר יודעים שיש לו דמיון מפותח פלוס אז היא הייתה סקרנית. 
הם למדו כמובן על היהודים והיוונים, וילדה אחת ציינה שהיוונים כעסו על היהודים כי הם לא אכלו חזיר.
ברגע זה, האמצעי קפץ ואמר בגן:
"אז שלא יאכלו חזיר! שיאכלו בייקון! זה ממש טעים!" 
הגננת סיכמה בכך שכל אחד יעשה כראות עיניו, אבל הפתיעה אותה התשובה שלו,
נשמעה לה אותנטית מדי.

הזמנו לארוחת בוקר חברים קרובים שפתוחים קולינרית,
הם היו הסושי הראשון שלי ועוד המון ארוחות שחיתות שלא אפרט מה ומתי (כדי שלא תנדו אותי לגמרי..)

ולהלן ארוחת הבוקר שלנו- 12 מנות בתבנית של 12 שקעים: 

6 פרוסות דקות של חלה (ללא החלקים הקשים-רק הלבן) חצויות ל-2.

12 פרוסות בייקון- לעטוף כל פרוסה כמסגרת לכל שקע בתבנית. 

12 ביצים- לשבור לתוך השקעים.
מלח וקצת פלפל גרוס. 

 למי שממש בא להתפרע, אפשר פרמזן מגורד למעלה.. 

תנור שחומם מראש ל- 180, בין 20-30 דקות

(תלוי איך אתם אוהבים את הביצים שלכם...)

וזהו. 

משמין.. מרשים.. וטעים!!

ואם כבר בלא כשר עסקינן..
שבוע שעבר היה ערב פיצה.

הבכור ראה צבי הנינג׳ה ונדלק על עיגולי הפפרוני שמקשטים את הפיצה שלהם. 

(הוא לא נוגע בעגבניות - יתפוצץ העולם) אז בערב פיצה הוא בדרך כלל דורש בצק מעליו גבינה,

וכשהבכור מתפרע, הוא מבקש איזה זית למעלה..

היה נקניק תה בבית, אז קרצנו עיגולים קטנים.

 בביס הראשון, הבכור התעלף! 

״אמא! נכון זה היה רעיון גאוני?!?״

כשיגדלו, שיאכלו מה שהם רוצים ומתי שהם רוצים.

השבוע שוב תפסה אותי הגננת של האמצעי. 
"תגידי... אני חייבת לשאול אותך.. אתם חוגגים את חג המולד..?"
-ממש לא. למה? 
"כי הוא סיפר בגן שקניתם עץ וקישטתם אותו.. ששמת כוכב מנצנץ בצמרת ופתחתם בבוקר מתנות.. 
ואחרי הבייקון, זה כבר לא נשמע ממש מופרך..."

חיים שלי - חי בסרט..