סה"כ צפיות בדף

18. הנאים השכנים בעינייך? נאים.. חלק א'

עם בן-דוד שלי, למטה בחצר


עברתי מספר לא מבוטל של דירות בחיי.
וזאת למרות שההורים שלי גרים מעל 30 שנה בדירת גג
(שמתפקדת כגג כמחצית מזמן זה). 
ובדלת ממול גרה סבתא (להלן: אמאשלאמא) שגרה שם מעל 50 שנה. 

בלי לכלול 4 דירות שעברתי עם אקס מיתולוגי,
מאז שאני עם החתיך, עברתי דירה 6 (!) פעמים.





1. דירה של סבתא שלו ז״ל
שני חדרים ומרפסת גדולה, קומת קרקע עם חצר של הבניין. 
זיפו ז"ל
גרנו ליד אמא שלו, יחסית רחוק מהאזור שגדלתי בו.
זו הייתה דירת רווקים לפחות 3 שנים קודם. 
לפני שהגעתי, השותפים של החתיך היו 'הבלונדיני' והאמסטף/פיטבול שלו (ויכוח ארוך מדי, אל תשאלו..).
הייתי יושבת על קצה הספה, משתדלת שתמיד יהיה חוצץ ביני לבין הרהיטים.
אני לא חובבת כלבים (רגע, אל תרגמו אותי באבנים! פשוט לא אוהבת את ההתלהבות החנפנית הזאת, מצטערת.)
וזה היה הדדי, גם האמסטף לא ממש חיבב אותי (ותעדנה על כך שלוש החזיות שקרע לי...)
לאט לאט השתחלתי לחיים של החתיך והשותפים עזבו. עם מי אש קרצפתי את הרצפה.
סלון חדש, מקרר ומכונת כביסה-  ברור. 
זכורים לי בעיקר בעלי המכולת הגרוזינים.
החברים הקולינרים מ"פוסט לא כשר" הביאו לנו בזמנו את זאוס, גור חתולים שחור ובעל אופי.
כשהייתי בחודש שביעי עם הבכור, הוחלט שנעבור דירה. 

2. פיצית אבל מושקעת
איך אהבתי את הדירה הזאת!
שלושה חדרים פיצים, קומה שנייה מתוך שלוש, מוארת,
חלון עם ספסל ישיבה שמשקיף למעבר של גינה פנימית ענקית מוקפת בווילות.
הבעלים היו שני אחים שקנו את הדירה להשקעה, בדיוק סיימו לשפץ אותה, דנדשה ממש.. קסמה לנו. 
זאוס (נעדר מעל שמונה שנים)
זאוס שהיה רגיל לצאת ולהיכנס מהחלון, תפקד כמו כלב והיה מסמן לנו בדלת כשרצה לצאת ולהיכנס.
כשהבכור נולד, מן הסתם, תשומת הלב שקיבל דחק את זאוס לפינה, הוא החל להיעלם לפרקי זמן יותר ויותר ארוכים, עד שהגענו למצב שקערות השתייה והאוכל שלו היו מונחות מחוץ לדלת.
כנראה שחתול רחוב תמיד יישאר חתול רחוב. 
כאמור, עברנו כשהייתי בחודש שביעי.
כשנתיים אחרי שהבכור נולד ועמו הגיעו כל המיטלטלין שלו (לול, כיסא טרמפולינה, סוס נדנדה, עגלה, כיסא אוכל וכו'), הבנו כמה הדירה כבר צפופה לנו.
את זאוס היינו מלטפים מדי פעם בגינה.
תמיד צחקנו שמי שעבר לגור בדירה אחרינו, בטח היה מתפלץ כשמדי פעם היה מחכה לו חתול שחור מחוץ לדלת. 

3. הסיוט של חיי
ממש ברחוב מקביל, שלושה חדרים, גדולה יותר, קומה שנייה מתוך שלוש אבל בניין חדש יותר,
הסלון פונה לנקודת מד"א.
הלילות היו כ-ימים, כל הזמן האמבולנסים היו מותנעים.
מדי פעם הייתה מתפקששת להם הצ'קלקה ואנחנו היינו חוטפים דום לב מהרעש.
התקופה הזאת לא הייתה מהטובות שלי עם כל הניתוק הרגשי שחוויתי בבית עם הבכור.
אחרי חצי שנה בערך אמרתי לחתיך שקשה לי לגור שם,
שיש בבית אנרגיה שלילית ואני רוצה לעבור דירה.
החתיך בלע רוק ואמר לי ש-א-י-ן מצב ששוב נעבור דירה! לא התווכחתי אתו.
אבל איך תמיד אומרים על אינטואיציה של נשים?
חודשיים מאוחר יותר, בעלת הדירה התנצלה ומסרה לנו שהם מתפנים מהדירה של הסבא אז הם צריכים את הדירה. לא הייתה מאושרת ממני.
החתיך רצה למות לדעתי. 
  
4. דירה של חברים שכנים
אחרי שלא רק שלא מצאנו דירה כשסיימנו את החוזה, עוד נשארנו חודש הארכה, אחרי שיטוטים אין סופיים בין הבטחות שווא של בעלי דירות (בושה עליהם, חצופים) כשגיליתי מה שמצאתי בפועל..
חברים של שכנים (שהיו שכנים בעבר - להלן: הקיבוצניקים), פינו את השוכרים כי הדירה צריכה לעבור שיפוץ.
אז הארכנו חודש נוסף ונכנסו לדירת ארבעה חדרים, משופצת, קומה שנייה מתוך שתיים, והכי חשוב, מבחינתי, שני בתים מההורים שלי! 
בדירה זו גם האמצעי נולד.
בדלת מולנו גרה משפחת נמלה. כמובן שזה שם שהוצמד להם מאז ילדותינו. 
עד היום אני לא סגורה על כמה ילדים יש להם, באמת, כולם דומים לכולם וכולם דומים לנמלים. 
תמיד צץ עוד איזה אח. ויש גם שני תאומים. ואחות. ועוד אח. לא, הוא התאום. לא, זה התאום. וכולי וכולי.
תמיד היה לאימא נמלה מבט מתנשא מעלינו, לא ברור על מה. שיהיה.
בבניין צמוד להורים שלי גרה חברה שלי (להלן: הליצנית). 
הבכורים שלנו באותה כיתה ותמיד פנטזנו על זה שהם יגדלו יחד. שגם אם עכשיו הם לא מחוברים כמונו, הם יפנימו זאת מפאת הקרבה שלהם.
מדי פעם העלינו זיכרונות והתמרמרנו על איך השכנים היו קרובים פעם והיום כל אחד מתחפר בבית שלו עם המחשב שלו.
על איך פעם היינו מבלים את כל היום בחוץ, ילדי השכונה, משחקים בקלאס, מחבואים, תופסת.. והיום..?

פוזה אופיינית לילדותי

פעם, בהשראת הטלוויזיה, אחותי ואחי הקימו דוכן לימונדה, רק בלי הלימונדה..
בתוך כוס פלסטיק מילאו חול, תקעו פרח שקטפו מהשיח ומכרו עציצים.
ברור שהיו קונים, התעלפו עליהם..
אחותי ואני הקמנו קייטנה בחופש הגדול לילדי השכונה הצעירים יותר בחצר מאחורי הבית.
שתינו יוצאות "צופים" אז רעיונות להפעלות לא היה חסר. אחותי אהבה להיות עם ילדים ואני הייתי הבוגרת שסמכו עליה. (אם רק היו יודעים איך שנאתי ילדים...) 



גרנו באידיליה הזאת כ- 5 שנים. מרחק יריקה מההורים, התחלנו לשחרר חבל לבכור והענקנו לו עצמאות בכך שהיה הולך לבד לסבא-סבתא. בתקופה זו גם הבאנו הביתה חבר חדש, תוכי (להלן: מוקי התוכי).
ביום שחור אחד, שעה אחרי שחברה צמודה מהעבודה מספרת לי שהתקבלה לתפקיד אחר בחברה וכבר לא נעבוד יחד, קיבלתי טלפון מהקיבוצניק שהתנצל מכל הלב. 
חברים שלהם בצרה - רוצים לעזור להם עם הדירה. ומה איתנו? 
אתה יודע לאיזו צרה עכשיו הכנסת אותנו...? 



המשך יבוא...



אין תגובות:

פרסום תגובה