סה"כ צפיות בדף

17. SPY פסטיגל 2012 או לאן נעלמה הבובה פסטי...?

זהו. 
חנוכה נגמר ולקח איתו את כל הפסטיגלים, מותק של פסטיבלים ושאר ההצגות שדורשות שדרוג למשכנתאות. אתם יודעים שהיה פסטיבל כשהיינו קטנים? באמת!! מי ידע מה זה בכלל...?


אני זוכרת שהייתי צופה בטלוויזיה ותמיד הייתי מקנאה בקהל הילדים שסבב את ציפי שביט וכו׳. (היה עוד מישהו שהופיע שם חוץ ממנה...? רק היא זכורה לי משום מה.)

תמיד חשבתי שאלו ילדים שחקנים ותהיתי איך הם קיבלו את הג׳וב הזה?
או מי ההורים שלהם שהם יודעים מתי יש את הפסטיבלים האלה לפני שהם משודרים בטלויזיה?

כבר בגיל כזה הרחתי פרוטקציות.



בתקופה הזאת החיים שלנו סבבו רק סביב גלידות.
אבא היה נהג בחברה מוכרת. הוא לימד אותנו מה זה לעבוד קשה, והיום הוא מנהל מרכז הפצה באותה חברה. 
אז התקדמנו - היום החיים סובבים סביב משטחים.
(של גלידות, כן...?)

פעם החיים היו פשוטים.
אבא היה יוצא באמצע הלילה לעבודה וחוזר לקראת הלילה של אותו היום.
הוא היה אבא של סוף שבוע - שהיה משלים שינה ברוב סוף השבוע.

אחותי על הכתפיים, אבא ואני
עם זאת, עדיין זכורים לי השבתות בים, והטיולים שהיינו עושים.
אל תשכחו שלא היו כבלים, לווינים, אייפונים אייפדים וכו׳.
היו חייבים להעסיק אותנו איכשהו..

הכי אהבתי שהוא היה עושה לי יום כיף באמצע השבוע.
מעיר אותי ב-3 לפנות בוקר והיינו נוסעים ל-מפעל. שם הייתי מעפעפת למחסנאים וממיסה את הפקידות עם העיניים הירוקות שלי, עד שהיו מסיימים להעמיס את המשאית. היינו יוצאים לדרך עם עלות השחר, מלווה בריח הזה של הבוקר.
אלו היו חוויות שלא אשכח בחיים,להרגיש גדולה וגבוהה כזאת במשאית ולהתלהב כל פעם שהיה מצפצף כשהיינו מתחת לגשר.
(באמת לא היה מה לעשות פעם, אה..?)

היה לו מקררון קטנטן בקבינה ששם שמר לנו שתיה קרה, כריכים וירקות.
לא יודעת איפה זה היה, אבל אני זוכרת שהייתי מחכה תמיד למבנה מסוים עם מלא חלונות מצד שמאל.
זו הייתה הדרך שלי לזהות שמיד נגיע לאיזו חורשה עם שולחנות פיקניק מצד ימין, שם היינו עוצרים לארוחת בוקר.
את שאר היום אני לא זוכרת.
סביר להניח שזה הזמן שכבר הייתי חורפת במשאית עד שהיינו מגיעים, פורקים וחוזרים חזרה.
זו הייתה תקופה של תמימות, אבל גלשתי מהנושא.

אני שומעת המון הורים שמתמרמרים על העלויות וכל מטחנת הכסף שגורסת לנו את הכיסים, על הצפיפות.
אני מאוד נהנית בפסטיגל ובשבילי הילדים "הם רק תירוץ".
אין ספק שדרושה המון הכנה נפשית וכספית מראש.

התחלנו מסורת שנתית עם הבכור במותק של פסטיבל (הראשון) ושנה אח״כ כבר גלשנו לפסטיגל של הבוגרים. האמצעי לא התעכב בכלל עם המותק, וישר קפץ למים העמוקים.

שנה שעברה הייתי שאננית ונשארנו בלי כרטיסים.
החתיך ואני השפלנו מבט נבוך ומתנצל מול הילדים במשך חודש.
השנה דוד שלי (להלן: דוד תותח) הזמין כרטיסים לנכדים שלו ולשובבים שלי במטרה שההורים שלי ייקחו אותם. מה נראה לכם?! החתיך ואני חיכינו לזה שנתיים!

היות ועלות הכרטיסים מאוד יקרה, הייתי עושה סקר שוק בין כל ההנחות, הטבות וועדי עובדים.
עד שהייתי מחליטה מה טוב, הייתי נשארת עם מקומות בשורות שהאוויר דליל שם, 
משהו כמו סוף העולם למעלה ושמאלה.


השנה ניפחנו חזה בגאווה. 
הדוד התותח שלי הביא לנו כרטיסים לשורה ראשונה. הילדים היו באופוריה!
החתיך עשה להם הפתעה ולקח יום חופש מהעבודה אפילו שהכרטיסים היו לשעה 19:30.
מאוד רצינו לצאת בשעה 18 אבל אתם יודעים איך זה,
תמיד הכל מתעכב ומצאנו את עצמנו נפרדים מהקטנצ׳יק בשעה 18:30.
בזמן רגיל? נסיעה של 20-30 דקות בהגזמה.
בזמן פסטיגלים בגני תערוכה בשעות האלה? הגענו על הקשקש אבל היינו רגועים יחסית, 4 כרטיסים שורה ראשונה, מצידי שיתהפך העולם.
וברור ששום דבר לא יעבור בקלות.
כשהגענו, ראינו בחורונת עם איזה ילד או שניים סביבה שישבו במקומות שלנו.

״תפסו לי את המקום אז הסדרן אמר לי לשבת פה, מה׳כפת לי, אנ׳לא זזה מפה!״

באמא׳שלך...?!

הושבנו את הילדים על הכיסאות שנותרו והחתיך דיבר עם הסדרן שהתחיל להזיע.
יבדוק מה עושים. 
בינתיים כבר יעל בר זוהר התחילה את הסצנה שלה ואנחנו יושבים על המדרגות.
סדרנית עם חצ׳קונים ניגשה בנחמדות והעירה שאנחנו לא יכולים לשבת שם, התחלנו להסביר לה מה הבעיה עד שראיתי את הבועה עוטפת ואוטמת לה את הראש.
״אה, אז מטפלים בכם? יופי״ והלכה. 
סדרן אחר הגיע בהתלהבות - בואו, מצאתי לכם מקום והצביע לנו על 4 מקומות באופק.

לא הסכמנו. 
תעבירו לשם את הפרחולה. 
מה? זאת אשמתנו שתפסו'לה?
מפה לשם, הצליחו להעביר כמה אנשים בשורה ראשונה בגוש אחר, התיישבנו.
מה זה הכיסאות האלה?!
החתיך ואני הצטערנו שלא נשארנו כבר על המדרגות.


יעל בר זוהר מתעטשת, אלי פיניש מאלתר, הילדים נקרעים מאודי ואביעד,
כל הבנות צורחות מהחתיכים התורנים, הרקדנים מדהימים, קצת פחות תלבושות חשופות משנים קודמות,
ואז הפסקה. 
האמצעי רצה ארטיק. גומי-גם. 30 (!!!) ש"ח. 

באמא'שך...?!


מוציאה לו מהתיק פופקורן, במבה, ופל, תפוח, בננה ומים שהכינותי מראש. תבחר. 
הסכמנו על מזכרת אחת אז הם קנו שעונים.
הבכור עשה לחתיך עיניים עגולות ונוצצות כמו של חתול רטוב בסרט מצוייר.
החתיך התקפל וקנה להם גם שרשראות.
שלמחרת פורקו לגורמים.

בנים. 

אתניקס עולים לבמה, הבכור מתחיל לנמנם, כבר מזמן עבר את השעה שלו.. 
קצת גנגנאם סטייל העיר אותו, מחווה לחיפושיות ונגמר. 


עכשיו החלק המעניין. איך לשלם ולצאת מהחניון עם כל הקהל שלפני רגע ישב לידך?  
עד שכבר התחברתי עם כמה אנשים בתור לעמדת תשלום, החתיך קרא לי. 
מסתבר שאיזה רכב לפניו שבר את המחסום כשהחליט לנסוע בלי לשלם את עשרים השקלים.
(עכשיו נזכרת לחסוך..?)

איזה תענוג!
גם שורה ראשונה, גם לא לשלם חניה. 
הילדים מאושרים. חזרנו עייפים.

עכשיו מתחילים לחפש תחפושות לפורים. 

אה ו- אמא, אל תתבאסי עליי, גם עלייך אני אספר חוויות. 
אבא יצא ראשון במקרה..









אין תגובות:

פרסום תגובה