ורק אתמול, בנדוד שלי התארח אצלנו עם אשתו והילדים ושאל אותי מה עם הבלוג.
היו לי תירוצים מפה ועד נהריה.
בספטמבר אני והילדים חגגנו יומולדת, יום למחרת חליתי.
תמיד אחרי הפקות גדולות אני מתחילה להרגיש את העקצוץ בגרון (נקודת התורפה שלי) חום ושיעול טורדני שבא והולך לפרקים וחי איתי ברגעים אלו ממש..
כמובן שזה היה אמור להיות פוסט מאוד חגיגי, גם לא חגגתי שנה לבלוג שאני כ"כ גאה בו..
ואז כבר התחילו החיים.
נגמרה כמובן הילולת הקיץ.
נגמרה סאגת מעבר הדירה.
הילדים התחילו בתי ספר ואני נשארתי עם הפיצי עד שנרשם למעון וחושבת מה אני עושה כשאהיה גדולה.
ונכנסים לשגרה.
שגרה זה רע?
בינתיים ממשיכה להכין דברים ומאפים, אפילו כבר מצלמת ועורכת באינסטגרם, דואגת לרשום את המתכונים כדי לא לשכוח אותם אבל פשוט לא מצליחה להתיישב מול המחשב ולערוך את הכל לפוסטים, רק המון טויוטות.
החיים מתגלגלים והתחלתי לעבוד בארבע. חמש. לא, ארבע עבודות. חלקיות אבל בהחלט מנצלות טוב טוב את השעות שהפיצי במעון. במקביל סורגת. סליחה. חמש.
ופשוט לא מצליחה להתיישב ולהוציא.
אשתו המהממת שאלה אותי אם יכול להיות שפשוט אין לי צורך לשתף. גמגמתי. כי באיזה שהוא מובן גם לפני שעברנו הייתי עסוקה אבל מצאתי את הזמן לשבת. אולי כי באמת היה לי צורך, אני אוהבת את הרעיון לתעד לילדים ולנכדים מה עברנו.
וכעת, המפגשים עם החברות בגינה כל אחה"צ, ועבודה ובית וילדים וחוגים והמסרגה...
ועם כמה שאני מתגעגעת לכתיבה זה פשוט לא מצליח.
עד היום.
שהחיים שלך מתהפכים בשנייה.
היום שאת מגלה שהבכור שלך ילד מתוק.
מאוד מתוק.
סוכריה.
סוכרתי.
בחודש האחרון הוא רזה. מאוד. אבל הוא גם גבה. מאוד. ודווקא היינו מבסוטים.
הוא היה קצת צ'אבי וחשבנו שהוא קצת התחיל לברור אוכל בגלל שהקניטו אותו, או שרוצה להיות אחד מהחבר'ה.
הוא כזה מופנם והיה לו די קשה להתחבר לכיתה חדשה,
הוא לא התקבל בחיבוק כמו שראה את כיתתו הקודמת מקבלת תלמידים חדשים.
הוא גם התחיל פה חוג קונג-פו פעמיים בשבוע. עדיין לא חשדנו.
כל יום היו מסתובבות לי עשרות כוסות פלסטיק בבית. שוב, חשבנו שזו הדרך שלו לשבוע, למלא את עצמו במים.
ואז התחיל קצת לברוח לו פיפי בלילה. הוא ישן בקומה העליונה במיטת קומותיים.
אולי מתוך שינה הוא מתעצל לקום. אולי כי קר.
-מספיק לשתות לפני השינה!! מדליקה חימום.
כועסת כשהוא קם ונשבע לי שהוא לא מרגיש שיוצא לו.
בתקופה האחרונה הוא כל הזמן הסתובב עם פרצוף תחת שהוא מתגעגע לחולון, חשבנו שזו הדרך שלו לתשומת לב, אוכלת את עצמי ברגעים אלו ממש.
איך? איך?? איך זה לא הדליק לך נורה?! איך???
בשבוע וחצי האחרון התחלתי לשים לב למה שהוא אוכל.
סה"כ 10.5 זה גיל שאת עדיין שולטת על מה שהילד שלך מכניס, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שלא רק שאני רואה שהוא לא ממש שינה הרגלי אכילה הוא גם התחיל לבזבז את דמי הכיס שלו במכולת.
כל יום היה עולה וקונה לו שוקולד ועוגיות. כשההורים שלי באו לביקור לא הרשיתי להם להשאיר לו כסף וסיפרתי להם שהוא הפסיק לחסוך והתחיל לקנות שטויות.
לאט לאט גם הרזון שלו כבר לא היה נראה לי כ"כ בריא. נהייתה לו עמידה של שלד שבקושי מחזיק את עצמו ופתאום עברה בי מחשבה של, אז ממה הוא מרזה...?
בסופ"ש האחרון הוא צץ לי עם זיהום רציני באצבע. נפוחה, מוגלתית, כחולה, סגולה ירוקה. לא אוהבת ללכת לרופאים ואני הרי חצי רופאה, ישר מרחתי משחה אנטיביוטית ובאמת, התפוצץ אבל לא עבר.
הבוקר קם עם כאב בטן, החלטתי לקחת אותו לרופא.
אתם מבינים?
זיהום רציני בשבוע שעבר לא הרגשתי צורך לקחת לרופא, על כאב בטן (שאפילו על זה חשדתי בבוקר שהוא מזייף) פתאום יש לי צורך לבקר במרפאה.
הרופא ראה את האצבע, שיבח אותי על שמרחתי לו סינטומיצין ואמר שכדאי להשרות את האצבע במים חמימים כמה שיותר. ואז העליתי את נושא המשקל.
שקל, מדד גובה, וראה באחוזון שהשד לא נורא.
מערבבת לו חצי עברית חצי אנגלית (הבכור מעולה באנגלית אבל ההרגל...)
שלמרות שהוא באחוזון הוא לוק א ליטל סיק אז הרופא החליט שזה הזמן לבדוק את הבטן. לחץ פה, לחץ שם, ערך תחקיר מעמיק על פעולות המעיים האחרונות של הבכור שבקושי שיתף פעולה ומלמל תשובות לא ברורות מתחת לשפם (תרתי משמע).
הרופא ביקש שיישב ויפתח את הפה. זה לקח בדיוק שנייה. שמעתי את הרופא אומר לעצמו "כן, יש ריח של אציטון".
חשבתי ששמעתי לא טוב.
שו אציטון? מהפה? מה הקשר אציטון? רגע, איזה ריח יש לאציטון? נזכרת בריח. מהפה מה קשור...?
ואז ביקש שיעשה בדיקת שתן.
תוך כדי הוא הסביר לי שכשיש ריח של אציטון זה יכול להיות תסמין של סוכרת ובלה בלה בלה בלה, כי פשוט לא שמעתי שום דבר ממה שאמר לי אחרי הסוכרת.
פתאום התחבר לי הפאזל ולא האמנתי איך לא שמתי לב לזה בתור בת לאמא סוכרתית.
ההרזיה המהירה, הצמא המוגבר, מתן שתן תכוף ובלתי נשלט, התאווה למתוק, העייפות הזאת....
הרופא ביקש שנביא את הכוסית לאחות ושנחזור אליו.
אני עם שלושת הבנים במרפאה, האחות נכנסת לרופא ומשאירה דלת פתוחה. אני שומעת/לא שומעת איך היא אומרת לו שיש רמה גבוהה של סוכר בשתן, משהו משהו אציטון וקולטת בזוית עין איך הרופא מגניב אליי מבטים.
בעודי מתעסקת עם הפיצי, אני מנסה לשים את עצמי במקום הרופא.
איך אומרים עכשיו לאמא שהגיעה עם ילד עם כאבי בטן שהוא בעצם חולה סוכרת?
ואם האמא, עם עוד שני ילדים בנוסף, לא חזקה נפשית להתמודד עם בשורות כאלו?
והיא עוד צריכה לנהוג הביתה?
החלטתי להקל עליו.
ביקשתי מהבכור שיישאר רגע עם הילדים ונכנסתי לרופא.
כשהוא התחיל להגיד לי שהבדיקה יצאה לצערו כפי שהוא חשד, הצליח לצאת לי חצי חיוך עקום ואמרתי לו שברגע שאמר סוכרת, עוד לפני הבדיקה, זה כבר היה לי ברור.
-אני שולח אתכם למיון לבדיקות דחופות, קחו בחשבון שכנראה תישארו שם לאשפוז כדי לאזן לו את הסוכר.
אני שואלת את הרופא אוקיי, ואח"כ מי ינחה אותי? הוא צריך רופא מיוחד? משהו?
-גברת לוי, את רצה... לכו תעשו קודם בדיקות, לאט לאט.
בשלב הזה אני עוד מצליחה להישאר מאופקת. יורדת עם הילדים במעלית, מתחילה להסביר לבכור שהוא יצטרך לעשות בדיקות כי אולי יש לו את מה שיש לסבתא. הוא היה ממש לחוץ מהדקירה. מנסה לשבור קרח, אתה רוצה שאדקור ואדקור אותך כדי שתתאמן לבדיקה האמיתית..? לא הצחיק אותו.
מצד אחד, ידעתי שברגע שאתקשר לחתיך שלי, אני אתחיל לבכות אבל מצד שני, אני צריכה שהוא יחזור הביתה. חייבים לנסוע לבית חולים.
אני חושבת שהספקתי להגיד לו שהייתי אצל הרופא בלי לבכות.
השאר היה בלקאאוט מבחינתי, לדעתי גם מבחינתו. הוא כבר חיכה לנו בבית כשהגענו.
ואז התקשרתי לספר לאמא שלי.
בעיניים שלי, שלא ידעתי בכלל איך אני מבשרת לה את זה. היא גם לא ממש הקלה עליי.
היא ציפתה לשיחה כי היא ידעה שאני לוקחת אותו לרופא.
-יש לי חדשות לא טובות
-מה קרה?
-הרופא אמר שהוא דיאבטיק
-הוא מה?
-שהוא סוכרתי
-מה?
-שיש לו סוכרת
-מה?
-מה מה?! סוכרת! הוא סוכרתי! סוכרת! צריכים להגיע לבי"ח לבדיקות וכנראה יאשפזו אותו.
דממה. השמיים נפלו עליה.
-אני מדברת עם אבא ונבוא אליכם, גם ככה חשבנו לקפוץ כי לא נפגשנו השבוע.
בדרך אחותי הכניסה בנו קצת פרופורציה. אחותי (הלוחשת לילדים, פצצת סבלנות וגישה לילדים שהלוואי עליי) ישר הנחתה את אמא שלא תיכנס עם עיניים אדומות מבכי אלא תשבור את הקרח עם איזו בדיחה על "מר גורלם".
גם ככה פתאום נוצרה המולה סביבו, בי"ח, עניינים, הוא לא צריך את זה גם מכם. (מה שנכון, נכון)
נכון, החיים משתנים. נכון, זה בא כרעם ביום בהיר, אבל, עם זאת, חיים עם זה. ישנן צרות גדולות יותר.
זה קצת הרגיע.
עד ששוב עלו מחשבות.
אמא שלי קיבלה סוכרת נעורים בתקופה שאני התחתנתי.
החתונה שלי, לקראת גיוס של אחי, המחלה הארורה אצל דוד שלי- אחיה, הובילו ללחצים וטראומות שגרמו לסוכרת להתפרץ.
אולי הוא חולה כי עברנו לפה?
אולי אם היינו נשארים במקום שלנו זה לא היה קורה?
אולי אני מקלקלת את הילדים שלי?
אני כותבת ובוכה...
גיסתי לקחה את החתיך והבכור למיון, להתחיל עם כל הבירוקרטיה, ואני חיכיתי להורים, על כוס קפה עם הקולינרית שניסתה להרגיע אותי ולקחה את האמצעי לחוג.
כשההורים הגיעו, נכנסתי להתקלח, הכנתי תיק בגדים ותיק סריגה.
לפחות שאועיל במשהו.
אבל אם ישעמם לו? אביא גם את הלפטופ.
אמא ואני נוסעות, אבא נשאר עם הפיצי והאמצעי שהקולינרית כבר הספיקה להחזיר. אמא מסבירה לי על קאוצ'רית חולת סכרת שהיא עדיין לומדת ממנה המון, וכן, צריך לעשות שינויים ואני שומעת ומשתתפת באופן פעיל בשיחה אבל אני לא שם.
הבכור חולה פחמימות. תמיד.
מקסימום ירק שהוא מכניס לפה זה בקושי חצי מלפפון ובימים שאין לו כוח לריב איתי, אני מצליחה להכניס לו עלה חסה לכריך.
אורז לבן ושניצל. יבש כמו הנגב. לא רוטב עגבניות, לא רוטב בכלל. אם כבר פסטה, לבנה - בלי כלום.
עברנו ימים רגועים, ימים של סנקציות, ימים שהיה הולך לישון בלי לאכול כי הייתי מסרבת להכין לו אוכל נפרד מכל המשפחה. לאט לאט נפתח שוב לתפוחי אדמה בתנור אבל לא נוגע בעוף, לא נוגע בבשר, שגם עם זה אני זורמת אם לפחות היה אוכל ירקות!
עד שהצלחתי להגיע איתו איכשהו לתפריט מאוזן באה לי הסוכרת הזאת. מה לעזאזל הילד יאכל?!
מאיפה מתחילים לשנות לו את התזונה?
וזה לשנות לכולם כי אני לא רוצה שירגיש חריג.
ולשמור על סוכר מאוזן.
ובדיקות דם לפני האוכל,
ואחרי האוכל, ולהזריק אינסולין
ומה, מה, מה עכשיו, מה?!
החתיך התעקש להישאר איתו בבית חולים. חזרתי הביתה בבושת פנים.
(האמת, הייתה לי הרגשה שאנודה, בין החתיך לבכור יש קשר חזק שאין כמותו)
הפיצי כבר ישן כשהגעתי, האמצעי עוד היה ער.
(חייבת לזכור לשים יותר דגש על שעת שינה כשסבא עושה בייביסיטר...)
האמצעי רצה גם לישון בבית חולים עם אחיו.
לא עזרו גם התחינות שלי שילך לישון אז הרשיתי לו לישון לידי בסלון. רואה תכנית בישול כלשהי בטלוויזיה, קמה למחשב. מעלה חומר על סוכרת.
העיניים קוראות, המוח לא מעבד. חוזרת על אותן פסקאות כמה פעמים.
הבכור הגיע לבי"ח עם התייבשות חמורה. ישר חובר לעירוי ונלקח לו דם להמשך טיפול.
רמת הסוכר עלתה מ-500 ל-600 בעודי בבי"ח. רמה נורמלית זה בין 80 ל-120!
החתיך שולח לי הודעה. ירד ל-350, הוסיפו לו אינסולין לעירוי.
עד שנרדם מגיעים לקחת דם.
עד שנרדם מחליטים להחזיר עירוי עם נוזלים בלבד.
עד שנרדם שוב צריך לקחת דם.
מנסה להירדם על הספה. העיניים פקוחות כאילו אמצע היום. השעה כבר 3:00 לפנות בוקר.
עולה למיטה, לא נרדמת.
יורדת שוב למטה, הולכת למיטה של האמצעי. זר לי.
חוזרת לספה. לא נרדמת. כבר 3:30. תשמרי כוחות, יש יום ארוך מחר.
נאדה.
עולה שוב למיטה, פתאום שומעת את הבטן מקרקרת. לא זוכרת שבכלל אכלתי משהו היום.
נשכבת בצד של החתיך.
חושבת על זה שתמיד פחדתי שאחלה במשהו שיאלץ אותי לוותר ולהימנע מאוכל שאני אוהבת.
(חוץ מאמא עם הסכרת, גם אחותי הפסיקה לאכול מוצרי חלב בגיל מאוחר יחסית כשגילו שהיא רגישה ללקטוז)
אולי לא הייתי מספיק ברורה והייתי צריכה להדגיש יותר- שלא אני והילדים שלי? ואז הגיע שוב בכי.
טוב, אסור להשאיר אותי לבד.
גם הבכי הזה היה חנוק כי לא רציתי להעיר את הילדים.
מאותה סיבה גם החלטתי שלא כדאי להפעיל עכשיו מכונת כביסה.
חשבתי שאם כבר אני ערה, לפחות אעשה משהו מועיל.
הבכי נעצר מופתע מפיהוק קטן שפתאום התגנב לו. עצמתי עיניים. השעה כבר 4:00.
נביחות כלב של אחד השכנים. על מי את עובדת? הרי את ערנית לגמרי.
יורדת שוב למחשב אבל הפעם מקיאה מקיאה מקיאה מילים.
הזריחה כבר בשלבים די מתקדמים. שומעת את פיצי מתהפך במיטה, הולכת להכין לו טיטול ובגדים ליום חדש.
אכין לי קפה, כריך לארוחת 10 של האמצעי, אשלח גם אותו ליום חדש ואקווה לטוב.
כמה שעות אח״כ ונגמרו רגשות האשם והרחמים העצמיים.
העדפתי לחשוב שאם במעבר שלנו החלטנו לשנות את המזל שלנו לטובה, זה מה שקרה!
ייתכן שבמזל הקודם היה חוצה כביש ראשי ומסוכן מבית הספר הביתה ואיפה למצוא עצמו, הנה השתנה לו המזל.
ייתכן שבמזל הקודם היה הופך לחייל קרבי ושלא נדע מה היה קורה, עכשיו עם הסוכרת השתנה לו המזל.
העדפתי לחשוב שאם במעבר שלנו החלטנו לשנות את המזל שלנו לטובה, זה מה שקרה!
ייתכן שבמזל הקודם היה חוצה כביש ראשי ומסוכן מבית הספר הביתה ואיפה למצוא עצמו, הנה השתנה לו המזל.
ייתכן שבמזל הקודם היה הופך לחייל קרבי ושלא נדע מה היה קורה, עכשיו עם הסוכרת השתנה לו המזל.
נשאר רק לקחת את הזמן, להעמיק את הידע ולא לפחד מהלא נודע.
לכל דבר יש סיבה.
מעדיפה לשמור על אופטימיות.
המון בריאות ואהבה, השאר זה הבל הבלים.
המון בריאות ואהבה, השאר זה הבל הבלים.
