22. ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי? חלק ב'- פוסט לפליקס

הפסקנו את הפוסט הקודם בכך שהוחלט לתפור לאמצעי תחפושת של אריה.
הבכור החליט ללכת על הרעיון של המורה.
מיד צוירו והודבקו זוג עיניים לווסט ישן מתיק התחפושות, עניבה קטנה, תיק יד ומשקפי חנון (10 ש"ח). 

רצתי לחנות מבעוד מועד ורכשתי:
2 מטר בד חום חד-פעמי (6 ש"ח)
2 חבילות צמר (כתום וחום, 10 ש"ח לאחד)
4 חוטי נוצות, גם כתום וחום (8 ש"ח)
חבילה של סט מחטים (15 ש"ח)
שיניים של ערפד (1 ש"ח)
אודם צהוב, כתום ולבן (3 ש"ח)

הבד החום נראה לי כהה מדי, אז קניתי בסופר מפה חד פעמית בצבע בז' בנוסף (7 ש"ח)
גומי למכנסיים (5 ש"ח)
לרעמה פירקתי מסכה ישנה של מפלצת אז נשארתי עם בד פרווה שכבר קיבל צורה חלקית של ראש. 

סה"כ לתחפושת: 65 ש"ח. (ושימו לב שהוספתי את המחטים, כן?) 
מחיר לשעת עבודה: נרשמו בערך 3 לילות לבנים.
(כי בכל זאת, עם תינוק בבית אי אפשר באמת להתקדם במהלך היום..)
האושר של האמצעי: בלתי ניתן לתמחור!

אחרי שראיתי שיוצא כהה מדי, והפרווה מהצמר לא הסתדרה לי כמו שראיתי בדמיון, די התייאשתי.  
לא אהבתי בכלל.
נזכרתי שיש לי שני אוברולים לגדולים (סליפרים, עם רגליות), כחול וצהוב.
(איפה הצהוב הזה היה כשחיפשתי תחפושת ל- ללה..?)
היה עליו קצת קטן, אני חכמולוגית גדולה, "אוריד לו את הרגליות ואעשה מהם אוזניים." 
התחלתי לגזור. 
מצמידה 2 רצועות בד חום, מעליהם 2 רצועות בד בז'.
מעל הכל חוט נוצות, תופרת לרגל ראשונה. 
יצא מדליק. 
רגל שנייה, אותו סיפור, תופרת.
רואה שהתבלבלתי בכיוון של התפירה והבד החום מלמעלה. 
מקללת בשקט דקה וחצי. 
פורמת. 
תופרת שוב כמו שצריך וקוראת לאמצעי למדוד. 
כפי שציינתי - חכמולוגית.
בגלל שגזרתי את הרגליות, אין מה שייתן קונטרה וימתח את הבד, 
האוברול מגיע לו עד הברכיים. 
שולחת את האמצעי חזרה לחדר ומקללת בשקט, הפעם כשתי דקות. 
הרגליות נתפרו כאוזניים. 

אין ברירה, 
חזרנו לבד החום.
פורמת את הצמר, קלטתי את הרעיון של הרצועות מהבד, רצה עם החומר. 
רק בלילה שלפני, סיימתי עם הרעמה. 
אפילו את הזנב השארתי לבוקר.
איזה אומץ. 

האמצעי כמעט ולא יכל לשבת בסבלנות כשאיפרתי אותו, כשהגיע למראה פתאום השתתק. 

-"אמא, אבל כולם יצחקו עליי" 

-"למה שיצחקו? תראה איזה יופי!"

זרם.
כמובן שרק אחרי שכבר היה בגן, נזכרנו שלא לקחנו את השיניים. יופי. 

הבכור הוריד את המשקפיים כבר בדרך. הביך אותו. 
אצל האמצעי התחפושת הייתה הצלחה ואני נרגעתי.
חזרנו למופע בביה"ס אז על הדרך גם הקפצנו לו את השיניים. חייב לתת לחברים מופע שלם. 

הגיע יום ראשון - עדלאידע!
הזמנו את הקולינרים עם שלושת הילדים, אחותי, אחי, גיסתי, ההורים שלה, אחותה, בעלה ושלושת ילדיהם,
אבא ואמא שלי, חברה של אמא, אמאשלאמא, בת דודה של אמא ובעלה, בסוף העדלאידע גם הגיעה חברה של אחותי עם התינוק (איחרה. קורה..) אתם נושמים? 
שימו לב! 
יומיים לפני, התקשרה אליי בעלת הבית שלנו. שאלה אם יש תכניות.
אמרתי לה שבאים אורחים לצפות בעדלאידע. 
-"אם יסתדר לנו להגיע, אפשר לבוא?" 
גריאטרים, הרחובות חסומים כמעט מהבוקר, איפה ימצאו חניה? 
וגם אם כן, עד שיגיעו ברגל?
וגם אם כן, אח"כ יעלו 3 קומות? 
לא התחשק לי להיכנס לוויכוחים. בטח, תבואו. גולת הכותרת: הם באו. 
הייתי בשוק. 
מזלם שהם לא הפריעו.
התיישבו ליד אמאשלאמא שהייתה נשואה לבולגרי וכך ישבו לחפור אחד לשני לשלישי. 

אז חוץ מהעדלאידע, שתינו הרבה קפה, הכנתי עוגיות ועוגת תפוחים שלא תיאמן כמה היא קלה להכנה.
הבולגרית החליטה שאני צריכה לפתוח קונדיטוריה.
חכמה גדולה, בשביל שתבואי להתנחל לי שם..? לא תודה.
הבכור ביקש פאי תפוחים. ראה בטלוויזיה.
ידעתי שלא יהיה לו טעים אבל מיד עלה לי טעם ילדות של העוגה שאמא הייתה מכינה. 
בתור ילדה, 
לא יכולתי לסבול את טעם התפוחים המבושלים עם הקינמון למרות שאהבתי תפוחים. וקינמון. 
הייתי אוכלת את הקצף מלמעלה ואת התחתית בלבד. 
כשגדלתי למדתי להעריך גם את התפוחים. 
הבכור - כמו אמא שלו - התיישב עם קערה מלאה בקליפות. 


עוגת תפוחים:


לבצק:
4 כפות סוכר
100 ג' מרגרינה (אני החלפתי לחצי כוס שמן)
3 חלמונים (צהוב)
2 סוכר וניל
1.5 כוסות קמח תופח





למלית: 
1.5 ק"ג תפוחי גרנד (ירוקים חמוצים) 
קלופים, פרוסים דק או מגוררים גס (או כמוני - גם וגם) בפומפיה או במעבד מזון.  
4 כפות סוכר
כף מים
חצי כפית קינמון

לקצף:
3 חלבונים (לבן)
3 כפות סוכר

אופן הכנה: 
מחממים תנור 180 מעלות. 
מערבבים את חומרי הבצק, מרפדים תבנית אפיה 
(השתמשתי בעגולה. יותר חגיגית..),
מחוררים קצת עם מזלג. 
אופים כ- 10-15 דקות עד להזהבה, מוציאים ומצננים. 

בינתיים,
מבשלים את התפוחים בסיר עם הסוכר והמים עד לריכוך (גם כ- 10 דקות). 
בגלל שהחתיך לא יכול לסבול קינמון, אני מוסיפה אותו ממש בשנייה האחרונה.
(למדתי לצמצם ריחות במטבח למינימום כי אחרת הוא לא מפסיק לעבור לידי עם קולות הקאה..)
לשפוך על הבצק האפוי. 

מקציפים את החלבונים.
את הסוכר להוסיף רק אחרי הקצפה ראשונית, עד לקצף יציב. 
מורחים מעל התפוחים ולתנור 10 דקות נוספות עד להזהבה. 

מצננים. 

כמובן שהילדים עיקמו פרצוף ולא אכלו, לא נורא.
כשיגדלו ילמדו להעריך. בכל מקרה, נשארה לי בדיוק פרוסה וחצי שנהניתי ממנה למחרת. 
זהו. פורים נגמר ואני גאה!
התחפושת החזיקה מעמד, שרדה את כל פעילויות פורים והוכנסה לארגז התחפושות. 
אבל אין זמן לנוח.
פסח מתקרב... עבדים עודנו... 






ביקשתי רשות מאמא לפרסם את המתכון של העוגה,
התרגשתי כשהיא סיפרה לי שפליקס מאוד אהב את העוגה הזאת.
הוא אמר שהיא מזכירה לו את הבית.  
פליקס עבד צמוד לאבא מעל 20 שנה. 
לפני כשבועיים וחצי הוא נפטר במפתיע. 
אני חושבת שמשהו באבא גם מת קצת.
הוא חסר לו מאוד. 
אז פליקס, 
אני מקדישה לך את העוגה ואת הרשומה,
נזכור אותך תמיד, היית ממש חלק מהמשפחה.

עדי. 

21. ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי? חלק א'

ווווואו, אני בשוק שהתיישבתי מול המחשב!
הפייסבוק פתוח כמו דף הבית, כל רגע מציצה ויוצאת, אני מדברת על ממש לשבת ולכתוב.. 

עברנו את ט"ו בשבט בהצלחה, נכנסנו למין שיגרונת ופתאום פורים בפתח.

עד שהשנה זכרתי לקנות תחפושות מבעוד מועד, הילדים לא יודעים למה הם רוצים להתחפש.

כשהבכור היה בן שנה, קיבל מחמותי סט של אוזניים, פפיון וזנב מנומרים.

בגיל שנתיים, כשאחותי המהממת חזרה מהטיול שלה למרכז אמריקה, הביאה לו "חולצה של גדולים" ושרוול.
עם עפרון שחור לעיניים ציירתי לו זקן מקסיקני, קניתי סומבררו לילדים והפכתי את כל העיר עד שמצאתי לו גיטרה קטנה וחומה שאלתרתי לה רצועה ותליתי לו על הצד. 
(שבע שנים אחרי ואפשר להשיג בכל חור..)


בגיל שלוש קניתי לו תחפושת של סיני, לבש לגן וסירב בכל תוקף ללבוש אותה שוב. 
הוא היה בתקופת הטלטביז.
הכי אהב את לה-לה. 
אבל בגלל שאמא קצת טרלה-ללה, (וגם בגלל שרצו קרוב ל- 200 ש"ח על התחפושת המקורית) 
הפכתי את העיר כדי למצוא לו אוברול צהוב.
לא מצאתי.
מצאתי לו חיקוי זול (10 ש"ח מבד מבריק) באדום, וכך בעל כורחו התחפש דווקא לפו.
למרות זאת, האוברול הזה שימש אותו כפיג'מה לפחות שנה אחרי. 

האמצעי בן השנה ירש את הסט המנומר. 

כשהבכור היה בן ארבע, הגענו לתקופת המיקי מאוס, לא מצאתי תחפושת כזאת בשום מקום! 
רק אוזניים. זה מה שהיה.
מצאתי בחנות גדולה מכנס אדום של פיראט, קיצרתי אותו.
תפרתי למכנס כפתורים גדולים ולבנים שגזרתי מקרטון ושרוך שחור ששימש כזנב. 
קניתי לו טייטס שחור, גופיה ארוכה שחורה, מה נשאר? 
כפפות לבנות עם שלושה פסים שחורים. 
כמובן שהכפפות היחידות שמצאתי היו של בנות, אז מצאתי את עצמי מקצרת ותופרת ידנית אצבע-אצבע! 
את הנעליים שלו כיסיתי עם בד צהוב ו- טה-דה! יצא לי מיקי מאוס לתפארת. 

אז מה אם למחרת חצי מהמכנס היה פרום והכיסוי הצהוב הפך לשחור? הילד היה מאושר!

האמצעי בן השנתיים מדד אין ספור פאות בלונדיניות ושטויות באדיבות המוכרות,
בסוף יצא עם שכמיה ירוקה עם כובע של צפרדע וכתר על הראש. 




לתחפושת בגיל חמש הבכור כבר לא ויתר לי. בובספוג כיכב, קניתי לו תחפושת.
אני לא חושבת שהרגשתי מאוד יצירתית בתקופה הזאת כי לא נראה לי שהייתי מסתבכת עם קרטון מצויר. 
סביר להניח שפשוט הופעל עליי לחץ חברתי. 

לאמצעי בן השלוש מחזרנו את התחפושת של המקסיקני, הפעם עם חולצה שהמהממת הביאה מהודו. 



בגיל שש, כיתה א', הוחלט בפה אחד שזה הזמן לתחפושת של ספיידרמן. 
האמצעי בן הארבע היה בתקופה של פילים. 
זו הייתה פעם ראשונה שלא יכולתי להשתחרר מהעבודה ולקחת אותם לעדלאידע השנתית. 
המצפון לא הפסיק להציק. 

בחלון, מחכה שיפסק הגשם

בעדלאידע עם המטריה

המהממת תפסה את המושכות וחירפה נפשה בצפיפות ובגשם שהחליט לרדת באותו היום.

הילדים היו מאושרים בכל מקרה..

(איך זה שתמיד רק אנחנו, המבוגרים, נשארים עם הגוש הזה בגרון...) 

בגיל שבע הבכור דרש תחפושת של גורמיטי, אל תשאלו אותי מה זה.

שוב נזכרתי מאוחר מדי ונשארה דמות שהוא לא ממש התלהב ממנה
(זה מה יש! TAKE IT OR LEAVE IT). 

האמצעי בחר צב נינג'ה.
איך הוא היה מבסוט שיכל להחליף כל הזמן את המסיכה של העיניים, ככה כל פעם היה צב נינג'ה אחר.




בשנה שעברה, הגרועה בחיי, ממש לא התכוונתי להוציא הון על תחפושות.
עשיתי סיבובים בין חנויות.
לא היה לי, או להם, שמץ של מושג למה להתחפש.
החלטתי שלא עוד, נתתי להם לבחור רק מהעמוד של התחפושות ה"פושטיות". 
הגדול התחפש לנינג'ה, האמצעי לשף.
הפלא ופלא. נרשמה הצלחה אצל שניהם. 



השנה, הגדול החליט להתחפש לאווטאר אנג.
באמא'שלך? 
הפכתי את האינטרנט בלנסות בכלל לאתר אם מוכרים תחפושת כזו. 
כמובן שלא.
גאון של אמא, תמיד מקדים את זמנו. 

לאמצעי כבר כמעט וקניתי תחפושת אלא שאז הוא התחרט. החליט להתחפש לאריה. 
אין לגילו. רק לפעוטות או למבוגרים. 
מה עשתה אמא?
לקחה על עצמה פרוייקט והחליטה שהגיע הזמן לחזור לתחפושות תוצרת בית.  
אפילו שאין לה מכונת תפירה, כן?
ידנית. 
פחדתי שהוא יתבאס שלא יצא כמו שהוא דמיין, אבל קיוויתי שהצלחנו לגדל אותו לתפארת ובסוף יהיה גאה במה שאמא הכינה לו.

אחרי שכבר התחלתי עם התפירות, הייתי יותר פתוחה לרעיון של לתפור לבכור את התחפושת של האווטאר. 
הוא כבר לא רוצה. 
מסתכל בקטלוג א': "זה משעמם אותי". 
מסתכל בקטלוג ב': "גם זה משעמם אותי". 
מסתכל בקטלוג ג': "גם זה". 

הצעתי לו להתחפש למורה. 
נרשום לו מאחורה "יש לי עיניים בגב" ולצייר עיניים ומתחת לרשום גם "הצלצול הוא בשבילי"
שיסתובב עם פעמון ביד.  
הילד-טוב-ירושלים שלי הזדעזע עמוקות.
כנראה פחד מהמורות שלו.
או כמו שהקולינרי טוען, עפתי עם הציניות והוא לא הבין את הבדיחה. 
איך אפשר שלא? נראה לכם שהמורים הפסיקו עם המשפטים האלו? הלא זה מתבקש...

המשך יבוא...