21. ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי? חלק א'

ווווואו, אני בשוק שהתיישבתי מול המחשב!
הפייסבוק פתוח כמו דף הבית, כל רגע מציצה ויוצאת, אני מדברת על ממש לשבת ולכתוב.. 

עברנו את ט"ו בשבט בהצלחה, נכנסנו למין שיגרונת ופתאום פורים בפתח.

עד שהשנה זכרתי לקנות תחפושות מבעוד מועד, הילדים לא יודעים למה הם רוצים להתחפש.

כשהבכור היה בן שנה, קיבל מחמותי סט של אוזניים, פפיון וזנב מנומרים.

בגיל שנתיים, כשאחותי המהממת חזרה מהטיול שלה למרכז אמריקה, הביאה לו "חולצה של גדולים" ושרוול.
עם עפרון שחור לעיניים ציירתי לו זקן מקסיקני, קניתי סומבררו לילדים והפכתי את כל העיר עד שמצאתי לו גיטרה קטנה וחומה שאלתרתי לה רצועה ותליתי לו על הצד. 
(שבע שנים אחרי ואפשר להשיג בכל חור..)


בגיל שלוש קניתי לו תחפושת של סיני, לבש לגן וסירב בכל תוקף ללבוש אותה שוב. 
הוא היה בתקופת הטלטביז.
הכי אהב את לה-לה. 
אבל בגלל שאמא קצת טרלה-ללה, (וגם בגלל שרצו קרוב ל- 200 ש"ח על התחפושת המקורית) 
הפכתי את העיר כדי למצוא לו אוברול צהוב.
לא מצאתי.
מצאתי לו חיקוי זול (10 ש"ח מבד מבריק) באדום, וכך בעל כורחו התחפש דווקא לפו.
למרות זאת, האוברול הזה שימש אותו כפיג'מה לפחות שנה אחרי. 

האמצעי בן השנה ירש את הסט המנומר. 

כשהבכור היה בן ארבע, הגענו לתקופת המיקי מאוס, לא מצאתי תחפושת כזאת בשום מקום! 
רק אוזניים. זה מה שהיה.
מצאתי בחנות גדולה מכנס אדום של פיראט, קיצרתי אותו.
תפרתי למכנס כפתורים גדולים ולבנים שגזרתי מקרטון ושרוך שחור ששימש כזנב. 
קניתי לו טייטס שחור, גופיה ארוכה שחורה, מה נשאר? 
כפפות לבנות עם שלושה פסים שחורים. 
כמובן שהכפפות היחידות שמצאתי היו של בנות, אז מצאתי את עצמי מקצרת ותופרת ידנית אצבע-אצבע! 
את הנעליים שלו כיסיתי עם בד צהוב ו- טה-דה! יצא לי מיקי מאוס לתפארת. 

אז מה אם למחרת חצי מהמכנס היה פרום והכיסוי הצהוב הפך לשחור? הילד היה מאושר!

האמצעי בן השנתיים מדד אין ספור פאות בלונדיניות ושטויות באדיבות המוכרות,
בסוף יצא עם שכמיה ירוקה עם כובע של צפרדע וכתר על הראש. 




לתחפושת בגיל חמש הבכור כבר לא ויתר לי. בובספוג כיכב, קניתי לו תחפושת.
אני לא חושבת שהרגשתי מאוד יצירתית בתקופה הזאת כי לא נראה לי שהייתי מסתבכת עם קרטון מצויר. 
סביר להניח שפשוט הופעל עליי לחץ חברתי. 

לאמצעי בן השלוש מחזרנו את התחפושת של המקסיקני, הפעם עם חולצה שהמהממת הביאה מהודו. 



בגיל שש, כיתה א', הוחלט בפה אחד שזה הזמן לתחפושת של ספיידרמן. 
האמצעי בן הארבע היה בתקופה של פילים. 
זו הייתה פעם ראשונה שלא יכולתי להשתחרר מהעבודה ולקחת אותם לעדלאידע השנתית. 
המצפון לא הפסיק להציק. 

בחלון, מחכה שיפסק הגשם

בעדלאידע עם המטריה

המהממת תפסה את המושכות וחירפה נפשה בצפיפות ובגשם שהחליט לרדת באותו היום.

הילדים היו מאושרים בכל מקרה..

(איך זה שתמיד רק אנחנו, המבוגרים, נשארים עם הגוש הזה בגרון...) 

בגיל שבע הבכור דרש תחפושת של גורמיטי, אל תשאלו אותי מה זה.

שוב נזכרתי מאוחר מדי ונשארה דמות שהוא לא ממש התלהב ממנה
(זה מה יש! TAKE IT OR LEAVE IT). 

האמצעי בחר צב נינג'ה.
איך הוא היה מבסוט שיכל להחליף כל הזמן את המסיכה של העיניים, ככה כל פעם היה צב נינג'ה אחר.




בשנה שעברה, הגרועה בחיי, ממש לא התכוונתי להוציא הון על תחפושות.
עשיתי סיבובים בין חנויות.
לא היה לי, או להם, שמץ של מושג למה להתחפש.
החלטתי שלא עוד, נתתי להם לבחור רק מהעמוד של התחפושות ה"פושטיות". 
הגדול התחפש לנינג'ה, האמצעי לשף.
הפלא ופלא. נרשמה הצלחה אצל שניהם. 



השנה, הגדול החליט להתחפש לאווטאר אנג.
באמא'שלך? 
הפכתי את האינטרנט בלנסות בכלל לאתר אם מוכרים תחפושת כזו. 
כמובן שלא.
גאון של אמא, תמיד מקדים את זמנו. 

לאמצעי כבר כמעט וקניתי תחפושת אלא שאז הוא התחרט. החליט להתחפש לאריה. 
אין לגילו. רק לפעוטות או למבוגרים. 
מה עשתה אמא?
לקחה על עצמה פרוייקט והחליטה שהגיע הזמן לחזור לתחפושות תוצרת בית.  
אפילו שאין לה מכונת תפירה, כן?
ידנית. 
פחדתי שהוא יתבאס שלא יצא כמו שהוא דמיין, אבל קיוויתי שהצלחנו לגדל אותו לתפארת ובסוף יהיה גאה במה שאמא הכינה לו.

אחרי שכבר התחלתי עם התפירות, הייתי יותר פתוחה לרעיון של לתפור לבכור את התחפושת של האווטאר. 
הוא כבר לא רוצה. 
מסתכל בקטלוג א': "זה משעמם אותי". 
מסתכל בקטלוג ב': "גם זה משעמם אותי". 
מסתכל בקטלוג ג': "גם זה". 

הצעתי לו להתחפש למורה. 
נרשום לו מאחורה "יש לי עיניים בגב" ולצייר עיניים ומתחת לרשום גם "הצלצול הוא בשבילי"
שיסתובב עם פעמון ביד.  
הילד-טוב-ירושלים שלי הזדעזע עמוקות.
כנראה פחד מהמורות שלו.
או כמו שהקולינרי טוען, עפתי עם הציניות והוא לא הבין את הבדיחה. 
איך אפשר שלא? נראה לכם שהמורים הפסיקו עם המשפטים האלו? הלא זה מתבקש...

המשך יבוא...