סה"כ צפיות בדף

‏הצגת רשומות עם תוויות בעל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בעל. הצג את כל הרשומות

30. מתוק לו מתוק לו....



ורק אתמול, בנדוד שלי התארח אצלנו עם אשתו והילדים ושאל אותי מה עם הבלוג.
היו לי תירוצים מפה ועד נהריה.
בספטמבר אני והילדים חגגנו יומולדת, יום למחרת חליתי.
תמיד אחרי הפקות גדולות אני מתחילה להרגיש את העקצוץ בגרון (נקודת התורפה שלי) חום ושיעול טורדני שבא והולך לפרקים וחי איתי ברגעים אלו ממש..
כמובן שזה היה אמור להיות פוסט מאוד חגיגי, גם לא חגגתי שנה לבלוג שאני כ"כ גאה בו..
ואז כבר התחילו החיים.
נגמרה כמובן הילולת הקיץ.
נגמרה סאגת מעבר הדירה.
הילדים התחילו בתי ספר ואני נשארתי עם הפיצי עד שנרשם למעון וחושבת מה אני עושה כשאהיה גדולה.
ונכנסים לשגרה.
שגרה זה רע?
בינתיים ממשיכה להכין דברים ומאפים, אפילו כבר מצלמת ועורכת באינסטגרם, דואגת לרשום את המתכונים כדי לא לשכוח אותם אבל פשוט לא מצליחה להתיישב מול המחשב ולערוך את הכל לפוסטים, רק המון טויוטות.
החיים מתגלגלים והתחלתי לעבוד בארבע. חמש. לא, ארבע עבודות. חלקיות אבל בהחלט מנצלות טוב טוב את השעות שהפיצי במעון. במקביל סורגת. סליחה. חמש.
ופשוט לא מצליחה להתיישב ולהוציא.

אשתו המהממת שאלה אותי אם יכול להיות שפשוט אין לי צורך לשתף. גמגמתי. כי באיזה שהוא מובן גם לפני שעברנו הייתי עסוקה אבל מצאתי את הזמן לשבת. אולי כי באמת היה לי צורך, אני אוהבת את הרעיון לתעד לילדים ולנכדים מה עברנו.
וכעת, המפגשים עם החברות בגינה כל אחה"צ, ועבודה ובית וילדים וחוגים והמסרגה...
ועם כמה שאני מתגעגעת לכתיבה זה פשוט לא מצליח.
עד היום.
שהחיים שלך מתהפכים בשנייה.
היום שאת מגלה שהבכור שלך ילד מתוק.
מאוד מתוק.
סוכריה.
סוכרתי.

בחודש האחרון הוא רזה. מאוד. אבל הוא גם גבה. מאוד. ודווקא היינו מבסוטים.
הוא היה קצת צ'אבי וחשבנו שהוא קצת התחיל לברור אוכל בגלל שהקניטו אותו, או שרוצה להיות אחד מהחבר'ה.
הוא כזה מופנם והיה לו די קשה להתחבר לכיתה חדשה,
הוא לא התקבל בחיבוק כמו שראה את כיתתו הקודמת מקבלת תלמידים חדשים.
הוא גם התחיל פה חוג קונג-פו פעמיים בשבוע. עדיין לא חשדנו.
כל יום היו מסתובבות לי עשרות כוסות פלסטיק בבית. שוב, חשבנו שזו הדרך שלו לשבוע, למלא את עצמו במים.
ואז התחיל קצת לברוח לו פיפי בלילה. הוא ישן בקומה העליונה במיטת קומותיים.
אולי מתוך שינה הוא מתעצל לקום. אולי כי קר.
-מספיק לשתות לפני השינה!! מדליקה חימום.
כועסת כשהוא קם ונשבע לי שהוא לא מרגיש שיוצא לו.
בתקופה האחרונה הוא כל הזמן הסתובב עם פרצוף תחת שהוא מתגעגע לחולון, חשבנו שזו הדרך שלו לתשומת לב, אוכלת את עצמי ברגעים אלו ממש.
איך? איך?? איך זה לא הדליק לך נורה?! איך???

בשבוע וחצי האחרון התחלתי לשים לב למה שהוא אוכל.
סה"כ 10.5 זה גיל שאת עדיין שולטת על מה שהילד שלך מכניס, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שלא רק שאני רואה שהוא לא ממש שינה הרגלי אכילה הוא גם התחיל לבזבז את דמי הכיס שלו במכולת.
כל יום היה עולה וקונה לו שוקולד ועוגיות. כשההורים שלי באו לביקור לא הרשיתי להם להשאיר לו כסף וסיפרתי להם שהוא הפסיק לחסוך והתחיל לקנות שטויות.
לאט לאט גם הרזון שלו כבר לא היה נראה לי כ"כ בריא. נהייתה לו עמידה של שלד שבקושי מחזיק את עצמו ופתאום עברה בי מחשבה של, אז ממה הוא מרזה...?

בסופ"ש האחרון הוא צץ לי עם זיהום רציני באצבע. נפוחה, מוגלתית, כחולה, סגולה ירוקה. לא אוהבת ללכת לרופאים ואני הרי חצי רופאה, ישר מרחתי משחה אנטיביוטית ובאמת, התפוצץ אבל לא עבר.
הבוקר קם עם כאב בטן, החלטתי לקחת אותו לרופא.
אתם מבינים?
זיהום רציני בשבוע שעבר לא הרגשתי צורך לקחת לרופא, על כאב בטן (שאפילו על זה חשדתי בבוקר שהוא מזייף) פתאום יש לי צורך לבקר במרפאה.

הרופא ראה את האצבע, שיבח אותי על שמרחתי לו סינטומיצין ואמר שכדאי להשרות את האצבע במים חמימים כמה שיותר. ואז העליתי את נושא המשקל.
שקל, מדד גובה, וראה באחוזון שהשד לא נורא.
מערבבת לו חצי עברית חצי אנגלית (הבכור מעולה באנגלית אבל ההרגל...)
שלמרות שהוא באחוזון הוא לוק א ליטל סיק אז הרופא החליט שזה הזמן לבדוק את הבטן. לחץ פה, לחץ שם, ערך תחקיר מעמיק על פעולות המעיים האחרונות של הבכור שבקושי שיתף פעולה ומלמל תשובות לא ברורות מתחת לשפם (תרתי משמע).

הרופא ביקש שיישב ויפתח את הפה. זה לקח בדיוק שנייה. שמעתי את הרופא אומר לעצמו "כן, יש ריח של אציטון".
חשבתי ששמעתי לא טוב.
שו אציטון? מהפה? מה הקשר אציטון? רגע, איזה ריח יש לאציטון? נזכרת בריח. מהפה מה קשור...?
ואז ביקש שיעשה בדיקת שתן.
תוך כדי הוא הסביר לי שכשיש ריח של אציטון זה יכול להיות תסמין של סוכרת ובלה בלה בלה בלה, כי פשוט לא שמעתי שום דבר ממה שאמר לי אחרי הסוכרת.
פתאום התחבר לי הפאזל ולא האמנתי איך לא שמתי לב לזה בתור בת לאמא סוכרתית.
ההרזיה המהירה, הצמא המוגבר, מתן שתן תכוף ובלתי נשלט, התאווה למתוק, העייפות הזאת....
הרופא ביקש שנביא את הכוסית לאחות ושנחזור אליו.
אני עם שלושת הבנים במרפאה, האחות נכנסת לרופא ומשאירה דלת פתוחה. אני שומעת/לא שומעת איך היא אומרת לו שיש רמה גבוהה של סוכר בשתן, משהו משהו אציטון וקולטת בזוית עין איך הרופא מגניב אליי מבטים.
בעודי מתעסקת עם הפיצי, אני מנסה לשים את עצמי במקום הרופא.
איך אומרים עכשיו לאמא שהגיעה עם ילד עם כאבי בטן שהוא בעצם חולה סוכרת?
ואם האמא, עם עוד שני ילדים בנוסף, לא חזקה נפשית להתמודד עם בשורות כאלו?
והיא עוד צריכה לנהוג הביתה?
החלטתי להקל עליו.
ביקשתי מהבכור שיישאר רגע עם הילדים ונכנסתי לרופא.
כשהוא התחיל להגיד לי שהבדיקה יצאה לצערו כפי שהוא חשד, הצליח לצאת לי חצי חיוך עקום ואמרתי לו שברגע שאמר סוכרת, עוד לפני הבדיקה, זה כבר היה לי ברור.
-אני שולח אתכם למיון לבדיקות דחופות, קחו בחשבון שכנראה תישארו שם לאשפוז כדי לאזן לו את הסוכר.
אני שואלת את הרופא אוקיי, ואח"כ מי ינחה אותי? הוא צריך רופא מיוחד? משהו?
-גברת לוי, את רצה... לכו תעשו קודם בדיקות, לאט לאט.

בשלב הזה אני עוד מצליחה להישאר מאופקת. יורדת עם הילדים במעלית, מתחילה להסביר לבכור שהוא יצטרך לעשות בדיקות כי אולי יש לו את מה שיש לסבתא. הוא היה ממש לחוץ מהדקירה. מנסה לשבור קרח, אתה רוצה שאדקור ואדקור אותך כדי שתתאמן לבדיקה האמיתית..? לא הצחיק אותו.
מצד אחד, ידעתי שברגע שאתקשר לחתיך שלי, אני אתחיל לבכות אבל מצד שני, אני צריכה שהוא יחזור הביתה. חייבים לנסוע לבית חולים.
אני חושבת שהספקתי להגיד לו שהייתי אצל הרופא בלי לבכות.
השאר היה בלקאאוט מבחינתי, לדעתי גם מבחינתו. הוא כבר חיכה לנו בבית כשהגענו.
ואז התקשרתי לספר לאמא שלי.
בעיניים שלי, שלא ידעתי בכלל איך אני מבשרת לה את זה. היא גם לא ממש הקלה עליי.
היא ציפתה לשיחה כי היא ידעה שאני לוקחת אותו לרופא.
-יש לי חדשות לא טובות
-מה קרה?
-הרופא אמר שהוא דיאבטיק
-הוא מה?
-שהוא סוכרתי
-מה?
-שיש לו סוכרת
-מה?
-מה מה?! סוכרת! הוא סוכרתי! סוכרת! צריכים להגיע לבי"ח לבדיקות וכנראה יאשפזו אותו.

דממה. השמיים נפלו עליה.

-אני מדברת עם אבא ונבוא אליכם, גם ככה חשבנו לקפוץ כי לא נפגשנו השבוע.

בדרך אחותי הכניסה בנו קצת פרופורציה. אחותי (הלוחשת לילדים, פצצת סבלנות וגישה לילדים שהלוואי עליי) ישר הנחתה את אמא שלא תיכנס עם עיניים אדומות מבכי אלא תשבור את הקרח עם איזו בדיחה על "מר גורלם".
גם ככה פתאום נוצרה המולה סביבו, בי"ח, עניינים, הוא לא צריך את זה גם מכם. (מה שנכון, נכון)
נכון, החיים משתנים. נכון, זה בא כרעם ביום בהיר, אבל, עם זאת, חיים עם זה. ישנן צרות גדולות יותר.
זה קצת הרגיע.

עד ששוב עלו מחשבות.
אמא שלי קיבלה סוכרת נעורים בתקופה שאני התחתנתי.
החתונה שלי, לקראת גיוס של אחי, המחלה הארורה אצל דוד שלי- אחיה, הובילו ללחצים וטראומות שגרמו לסוכרת להתפרץ. 

אולי הוא חולה כי עברנו לפה?
אולי אם היינו נשארים במקום שלנו זה לא היה קורה?
אולי אני מקלקלת את הילדים שלי?
אני כותבת ובוכה...

גיסתי לקחה את החתיך והבכור למיון, להתחיל עם כל הבירוקרטיה, ואני חיכיתי להורים, על כוס קפה עם הקולינרית שניסתה להרגיע אותי ולקחה את האמצעי לחוג.
כשההורים הגיעו, נכנסתי להתקלח, הכנתי תיק בגדים ותיק סריגה.
לפחות שאועיל במשהו.
אבל אם ישעמם לו? אביא גם את הלפטופ.

אמא ואני נוסעות, אבא נשאר עם הפיצי והאמצעי שהקולינרית כבר הספיקה להחזיר. אמא מסבירה לי על קאוצ'רית חולת סכרת שהיא עדיין לומדת ממנה המון, וכן, צריך לעשות שינויים ואני שומעת ומשתתפת באופן פעיל בשיחה אבל אני לא שם.

הבכור חולה פחמימות. תמיד.
מקסימום ירק שהוא מכניס לפה זה בקושי חצי מלפפון ובימים שאין לו כוח לריב איתי, אני מצליחה להכניס לו עלה חסה לכריך.
אורז לבן ושניצל. יבש כמו הנגב. לא רוטב עגבניות, לא רוטב בכלל. אם כבר פסטה, לבנה - בלי כלום.
עברנו ימים רגועים, ימים של סנקציות, ימים שהיה הולך לישון בלי לאכול כי הייתי מסרבת להכין לו אוכל נפרד מכל המשפחה. לאט לאט נפתח שוב לתפוחי אדמה בתנור אבל לא נוגע בעוף, לא נוגע בבשר, שגם עם זה אני זורמת אם לפחות היה אוכל ירקות!
עד שהצלחתי להגיע איתו איכשהו לתפריט מאוזן באה לי הסוכרת הזאת. מה לעזאזל הילד יאכל?!
מאיפה מתחילים לשנות לו את התזונה?
וזה לשנות לכולם כי אני לא רוצה שירגיש חריג.
ולשמור על סוכר מאוזן.
ובדיקות דם לפני האוכל,
ואחרי האוכל, ולהזריק אינסולין
ומה, מה, מה עכשיו, מה?!



החתיך התעקש להישאר איתו בבית חולים. חזרתי הביתה בבושת פנים.
(האמת, הייתה לי הרגשה שאנודה, בין החתיך לבכור יש קשר חזק שאין כמותו)
הפיצי כבר ישן כשהגעתי, האמצעי עוד היה ער.
(חייבת לזכור לשים יותר דגש על שעת שינה כשסבא עושה בייביסיטר...)
האמצעי רצה גם לישון בבית חולים עם אחיו.
לא עזרו גם התחינות שלי שילך לישון אז הרשיתי לו לישון לידי בסלון. רואה תכנית בישול כלשהי בטלוויזיה, קמה למחשב. מעלה חומר על סוכרת.
העיניים קוראות, המוח לא מעבד. חוזרת על אותן פסקאות כמה פעמים.
הבכור הגיע לבי"ח עם התייבשות חמורה. ישר חובר לעירוי ונלקח לו דם להמשך טיפול.
רמת הסוכר עלתה מ-500 ל-600 בעודי בבי"ח. רמה נורמלית זה בין 80 ל-120!
החתיך שולח לי הודעה. ירד ל-350, הוסיפו לו אינסולין לעירוי.
עד שנרדם מגיעים לקחת דם.
עד שנרדם מחליטים להחזיר עירוי עם נוזלים בלבד.
עד שנרדם שוב צריך לקחת דם.
מנסה להירדם על הספה. העיניים פקוחות כאילו אמצע היום. השעה כבר 3:00 לפנות בוקר.
עולה למיטה, לא נרדמת.
יורדת שוב למטה, הולכת למיטה של האמצעי. זר לי.
חוזרת לספה. לא נרדמת. כבר 3:30. תשמרי כוחות, יש יום ארוך מחר.
נאדה.
עולה שוב למיטה, פתאום שומעת את הבטן מקרקרת. לא זוכרת שבכלל אכלתי משהו היום.
נשכבת בצד של החתיך.
חושבת על זה שתמיד פחדתי שאחלה במשהו שיאלץ אותי לוותר ולהימנע מאוכל שאני אוהבת.
(חוץ מאמא עם הסכרת, גם אחותי הפסיקה לאכול מוצרי חלב בגיל מאוחר יחסית כשגילו שהיא רגישה ללקטוז)
אולי לא הייתי מספיק ברורה והייתי צריכה להדגיש יותר- שלא אני והילדים שלי? ואז הגיע שוב בכי.
טוב, אסור להשאיר אותי לבד.
גם הבכי הזה היה חנוק כי לא רציתי להעיר את הילדים.
מאותה סיבה גם החלטתי שלא כדאי להפעיל עכשיו מכונת כביסה.
חשבתי שאם כבר אני ערה, לפחות אעשה משהו מועיל.

הבכי נעצר מופתע מפיהוק קטן שפתאום התגנב לו. עצמתי עיניים. השעה כבר 4:00.
נביחות כלב של אחד השכנים. על מי את עובדת? הרי את ערנית לגמרי.

יורדת שוב למחשב אבל הפעם מקיאה מקיאה מקיאה מילים.

הזריחה כבר בשלבים די מתקדמים. שומעת את פיצי מתהפך במיטה, הולכת להכין לו טיטול ובגדים ליום חדש.
אכין לי קפה, כריך לארוחת 10 של האמצעי, אשלח גם אותו ליום חדש ואקווה לטוב.

כמה שעות אח״כ ונגמרו רגשות האשם והרחמים העצמיים.
העדפתי לחשוב שאם במעבר שלנו החלטנו לשנות את המזל שלנו לטובה, זה מה שקרה!
ייתכן שבמזל הקודם היה חוצה כביש ראשי ומסוכן מבית הספר הביתה ואיפה למצוא עצמו, הנה השתנה לו המזל.
ייתכן שבמזל הקודם היה הופך לחייל קרבי ושלא נדע מה היה קורה, עכשיו עם הסוכרת השתנה לו המזל.
נשאר רק לקחת את הזמן, להעמיק את הידע ולא לפחד מהלא נודע.
לכל דבר יש סיבה.
מעדיפה לשמור על אופטימיות.
המון בריאות ואהבה, השאר זה הבל הבלים.









29. ״היא יפה ויש לה כתר וקוראים לה דובשנית...״


אז הנה,
אני קופצת לגיחונת, עכשיו שאנחנו במרחק יריקה מראש השנה.. 

כבר שבוע יש לי טעם של דובשניות בפה.

אבל דובשניות של פעם, כי לדובשניות שנמכרות היום יש טעם תעשייתי ויבש מדי לטעמי. 

חיטטתי באינטרנט ואלתרתי לי מתכון ממש כפי שרציתי, (להפתעתי הרבה). 
הן יצאו טעימות בטירוף אבל שטוחות ולא תפוחות לפי התכנון. 

בעודי בגינת המשחקים עם הילדים, ראיתי שהתעניינתם במתכון, ולכן עכשיו חובת ההוכחה היא עליי. 



הילדים התקלחו והלכו לישון, אז שוב נכנסתי למטבח. 
הן יצאו רכות ונימוחות ולא נפלו (!) רק שהפעם הורדתי את הקינמון... :(  
חשבתי שאצליח לעבוד על החתיך בנגלה הראשונה, אבל איך שקירב את האף והפנים שלו קיבלו גוון ירוק, החלטתי שאם כבר נגלה נוספת של דובשניות, כדאי מאוד שגם הוא יאכל מהן...
הקינמון מאוד מוסיף לטעם המוכר וחסר לי אישית,
אז אם אתם לא חולי נפש ששונאים קינמון כמו החתיך,
תעשו לי טובה ואל תוותרו עליו!   

דובשניות (כ- 50 עוגיות בינוניות)

לנפות לקערה את החומרים היבשים:
3 כוסות קמח תופח
חצי כפית סודה לשתייה
שקית אבקת אפייה
חצי כוס סוכר חום
קצת פחות מכפית קינמון

להוסיף את החומרים הרטובים:
2 ביצים
חצי כוס שמן
קצת מעל חצי כוס דבש, ושיהיה נוזלי. אם צריך, אפשר לחמם קצת במיקרו. 

*טיפ קטן למי שלא מכיר:
אם מודדים באותה הכוס את השמן לפני הדבש, הדבש מחליק במלואו במהירות מבלי להידבק לדפנות הכוס. 

מערבבים עד שמתאחד לבצק רך וגמיש. (ניתן להוסיף מעט קמח אם הוא נוזלי מדי).
יוצרים עיגולים קטנים (לקחת בחשבון שהם מתנפחים) אפשר בעזרת שתי כפיות, אבל עם ידיים רטובות לא הייתה לי בעיה לגלגל יפה וחלק. 

מניחים את העוגיות על נייר אפייה ולשמור מרחק ביניהן. 
לאפות בתנור שחומם ל- 200 מעלות כ-7-8 דקות או עד להשחמה. 

לציפוי:
בקערה קטנה, מערבבים 100 ג׳ אבקת סוכר עם 3 כפות מים או חלב.

כשהעוגיות מוכנות ומעט מצוננות, אפשר לטבול אותן בציפוי או להבריש אותן מלמעלה.
ותשמרו בכלי סגור כדי לשמור על הלחות. 



מאחלת לכולנו חג שמח, 


שתבוא עלינו שנה של התחלות חדשות,

שנה של ברכה, יצירה, 
אושר, אהבה וגאווה. 

אמן... 





28. הנאים השכנים בעינייך? נאים.. חלק ג' - ההחלטה.

צבי-צב בא לבקר, תחת עץ התאנה שבחצר
לחתיך ולי היה חלום משותף. 
שנזדקן ביחד, בבית קרקע, עם נוף פסטורלי ועצי פרי בחצר.  
מצאנו את עצמנו באחד-עשר השנים המשותפות שלנו בחולון.
הדירה הנוכחית (עדיין בשכירות) ברחוב ראשי מאוד, קומה שלישית על עמודים ובלי מעלית. 


אין מתסכל מזה!
ההתמודדות שלנו עם המצב הזה ממש לא מובנת מאליה. 
הדרך היחידה לשרוד ככה זה אהבה, תקשורת והמון אופטימיות ונכונות.





כבר הזכרתי בפוסטים קודמים את זוג החברים הקולינרים שלנו.
אני והיא שירתנו יחד בצבא, זה היה חיבור ממבט ראשון למרות שהיה לנו און אנד אוף לפרקים..
היינו צמודות עוד מלפני התקופה שהכרנו את החתיכים והפכנו כולנו לצמודים גם אחרי החתונות שלנו.  

החיים מזמנים לנו מיני הפתעות ודווקא כשילדנו את הבכורים שלנו בהפרש של חודש, הקשר בינינו נותק שוב.  
לקח מעל שמונה שנים אבל התחברנו שוב בפייס. היא עם שלושה, אני עם שניים. בהתחלה גישוש, לייק פה, סטטוס שם.
בתכלס? התגעגעתי!
כל הזמן קבענו להיפגש וככה זה נשאר. כשהפשפש הקטן נולד הורמה הכפפה. קודם נפגשנו אנחנו, הבנות, כדי להשלים פערים ולסגור חורים, והיה ברור לנו שנפגיש גם את המשפחות.
החיבור בין כולם היה כל כך טבעי, כאילו לא היינו מנותקים שנים. 

הנוף בחולון


מאז שחזרנו להיות בקשר והתחלנו להיפגש יותר, הייתי שמה לב לשלווה ולרוגע שהיה שורה עלינו ברגע שהיינו מגיעים לבית הקרקע שלהם ביישוב קטן בין אלפי מנשה לכוכב יאיר (מי אמר התנחלות...?) 
לעומת ההתנשפות במעלה המדרגות אצלנו והחרדה לצאת לסיבוב כדי לא לעלות אותן שוב.. 




לאחר לחץ חברתי מתון של: למה אתם לא עוזבים את המרכז ובאים לגור פה? 
הם היו מקבלים את התשובה שלנו מהסיבה הפשוטה, שזה לא רלוונטי לגור במקום כזה מבודד, עם ילדים, בלי רכב.  
ברגע שהאמא המדהימה שלי החליטה להחליף רכב וקיבלנו ממנה את האוטו הישן, הלחץ התגבר בתואנה של: מה הסיבות שלכם עכשיו?! 





באמת מה הסיבות? 
לעזוב את המשפחה שלי שעדיין גרה בחולון, למעט אחותי התלביבית? 
לעקור את הילדים מביה״ס ומכל מה שמוכר להם ולנו עד היום? 

אין מצב. 

אבל ככל שהיינו מגיעים אליהם יותר, כך התאהבנו במקום יותר ויותר ולא היינו מסוגלים לחזור הביתה..
(גם המחשבה על הילדים שבטח יירדמו בדרך, וצריך להעיר אותם, כי מי ירים אותם במדרגות - כשאלוהים יודע איפה בכלל נמצא חנייה....) 
והשקט הזה, השקט... רק ציוץ ציפורים. 

אני טיפוס שילך לצימר לסופשבוע, ושבועיים אח״כ אני עוד מקטרת מרחמים עצמיים על זה שהם גרים ככה, בשקט הזה ואני לא...

לאט לאט הרעיון החל לחלחל בנו. אבל רק באוגוסט האחרון עברנו דירה. שוב לעבור?! והפעם מתרחקים. לגמרי!
ומה עם הילדים?!

ערב אחד, בחתונה של נ׳ ו-א׳, זוג מקסים-מקסים-מקסים,
יצא לי לפגוש את הקיבוצניק שלפני מעל 20 שנה הם עברו מחולון לקיבוץ באזור ירושלים. שאלתי אותו לשלומו. 
הוא אמר שהוא מאושר. אחרי שראה את הרמת הגבות שלי מהתשובה, הוסיף ואמר: 
-״שתי הבחירות הכי טובות ונכונות שעשיתי בחיי, ואני לא אתחרט אליהן בחיים,
הן שהתחתנתי עם אישתי ושעזבנו את העיר ועברנו לקיבוץ״. 

זה היה רגע מכריע שבזכותו התחלתי ממש להיפתח לרעיון. 

בשלב ראשוני, בוסרי, החלטנו להתייעץ עם הילדים ולהשאיר להם את ההחלטה. 
היינו בטוחים שיגידו ״לא״ נחרץ ובזאת יגמר הסיפור. 
לילה אחד, כשיצאנו מהישוב, שאלנו אותם מה דעתם לגור כאן. 

שניהם צרחו ״כן״!
החתיך ואני הסתכלנו המומים אחת על השני.

ניסינו להקשות:
-״אתם יודעים שנעבור לפה לתמיד, לא תילמדו עם החברים שלכם...״

הבכור בשיא הרצינות:
-״לא נורא אמא, יש פייסבוק, נזמין אותם אלינו לעשות על האש וגם נכיר חברים חדשים..״ 

המשכנו: 
-״ואתם יודעים שבית הספר יהיה רחוק, תצטרכו לנסוע בהסעה״.  
-״מה, לא נצטרך ללכת ברגל? ניסע באוטובוס? ייייייישששש!!! תמיד רצינו לנסוע באוטובוס לבית-ספר!!!״ 


מיקמק (למי שלא מכיר)
החלטנו להפעיל תותחים כבדים ולפגוע בנקודה רגישה: 
-״אתם יודעים שביישוב אין hot, נצטרך לעבור ל- yes...״ 
-״יייייייייששששששש ב- yes יש מיקמק! אנחנו חולים על מיקמק!!!״ 

טוב, פה כבר היינו בשוק!

לא נותר לנו אלא למלמל בתבוסה
-״אההה.. טוב, תחשבו על זה....״ 
אז אם הילדים בכלל לא מתנגדים כמו שחשבנו,
איפה הבעיה? 
זה רק הראש שלנו שלא מסוגל להתנתק מהמוכר והידוע?  
האם אנחנו באמת מסוגלים לעשות את הצעד הזה? 
ובכלל, איך מספרים להורים?! 

ערב אחד, התיישבנו לשוחח ברצינות והגענו למסקנה שאם החלום שלנו לשבת זקנים בחצר שלובי יד, למה שנסבול בדרך לשם? 
למה לחכות ל- ״שיגיע היום״ ולא פשוט לחיות את היום. מה כבר יכול להיות? 


מבחינה פיננסית, אולי אנחנו לא חוסכים הרבה בעלויות השוטפות אבל איכות החיים שלנו משתנה לגמרי! 
כל ההתפשרויות שלנו למציאת דירה בחולון (כביש ראשי, האוטובוסים, הפרלמנט שיושב בקיוסק למטה ומרעיש עד השעות הקטנות, אין מעלית, אין חניה וכו׳) במחיר שנוכל לעמוד בו מבלי למשכן את החתיך...
לעומת בית פרטי, מוקף בחצר ענקית, והשקט, השקט...
מה כבר יכול להשתבש? 
אחרי 11 שנים שעובדים כמו חמורים כדי לפרנס את המשפחה ולא מצליחים להרים את הראש גם ככה? 
גם פה נצטרך לעבוד קשה כדי לכסות עלויות,
גם פה יש בירוקרטיה ובי״ס וחוגים ואסיפות הורים,

אבל בתחילת כל יום, יש לך זריחה מדהימה מחלון חדר השינה ולא את התריסים של הבניין הסמוך.

יש לך ציוץ ציפורים ולא את השעון המעורר של השכנים. 

יש לך את הקפה עם החתיך בחצר הקדמית אחרי שהילדים הלכו לישון, מותשים מפעילויות, ולא לחזור גמורים מפעילויות ולעלות שוב 3 קומות עם 3 ילדים ועגלה.   

ובינינו?
בסוף כל יום, כשאת חוזרת הביתה ויש לך חניה מתחת לבית? 
סוכם.
שוב עוברים דירה. 

התחלנו לשתף את ההורים שלי בהרגשה שלנו. 
למרות הזעזוע הם ממש תמכו. 
התחלנו לשתף את כל העולם ואשתו לא כדי להתייעץ, אלא יותר כדי לשכנע את עצמנו ולהתרגל לשמוע את זה. 

ביום העצמאות, הקולינריים הזמינו את המשפחה שלי. שיראו שהשד לא נורא כל כך.
אני בטוחה שלאמא שלי התהפכה הבטן כל הנסיעה. 

מיד לאחר שמצאנו דירה וחתמנו על חוזה (הקולינרית לא הפסיקה לתקן אותי- זה לא דירה, זה בית. בית בשבילי זה מקום שאני גרה בו, היה לי מוזר להגיד- השכרנו בית.)
רשמתי את הילדים לבית ספר, לקחנו אותם לפגישת היכרות עם המנהלת, שאותה פגשתי כשערכתי סיבוב מקדים, כדי לתת לילדים ביטחון ולא להיכנס מהוססת יחד איתם. 

 נותר לנו רק לחכות למעבר.
והזמן נמתח כמו מסטיק.

הנוף בצופים. זריחה

המשך יבוא...













25.סופ"ש של יום הולדת ואמא כמעט מפורקת..

האמצעי נולד חצי שעה לפני תאריך יום הנישואין שלנו. הוא חגג יום הולדת 6 בערב שבועות.



תמיד הרגשנו צורך לפצות אותו 
על כך שאחיו הגדול, ועכשיו גם אחיו התינוק,
נולדו ב'יומולדת' של אמא והוא לא..
הייתה תקופה שניסה לשכנע את עצמו שהוא חוגג יומולדת עם אבא, אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא היחיד שתקוע באמצע השנה וכל השאר בתחילתה.. 






  • אז כמובן שבתור פריקית של שבועות, התנדבתי גם אני להכין מטעמים לשולחן. 
  • וכמובן שבתור אחת עם זיכרון של דג (3 שניות או משהו כזה..?) אני דואגת להכין לעצמי כל הזמן רשימות כדי לא לשכוח. 
  • וכמובן שבתור אחת שניקתה את הבית, החזיקה את הפתק של הגננת לחגיגה בגן בשישי בבוקר (עם רשימת כיבוד שלא הייתה מביישת את לשכת רוה"מ - מה קרה לביסלי/במבה/וופלים..?!) והחליטה להניח אותו ב"מקום שאני אזכור איפה שמתי". נעלמו עקבותיו מאז. 
  • וכמובן שבאותו שבוע הילדים היו בחופש ובחמישי הייתי כבר חייבת לצאת לקניות, אז הילדים ואני הכנו רשימת קניות (הפעלה של בין 10 דקות לשעה -תלוי בסבלנות ובהיענות- תוך כדי פנטומימה לנחש איזה מוצר לרשום, מתחיל באות-נגמר באות, להריץ אותם: תוך דקה, תבדוק אם יש/נגמר/עומד להיגמר וכו'), על הדרך לקחתי אותם לשטוף את האוטו (3 ב-1 - גם בילוי זול יחסית של 15 ש"ח, גם הילדים באקסטזה, וגם יצאתי עם אוטו נקי!!)
  • וכמובן שלא לקחתי איתי את הרשימה. ומי שיוצא לעשות קניות עם שלושה בנים יודע, שגם אם לא הייתה לך הפרעת קשב וריכוז עד עכשיו, קיבלת אחת. ובגדול. 
  • אז כמובן שחצי ממה שהייתי צריכה לקנות, שכחתי. 
  • כמובן שבערב, הילדים רצו ללכת לקניון. נכנסנו שוב לסופר כי נזכרתי בעוד כמה דברים ולא רציתי לאבד את המומנטום. כשחזרתי, הכנתי עוגה לגן. 
  • וכמובן שבשישי אחרי המסיבה בגן, עוד עשיתי סיבוב בעיר להשלמות. רק ששוב שכחתי את הרשימה.
  • וכמובן שבאותו שישי גם יצא שאכלנו ארוחת ערב בבית, ובשישי לא מוותרים על שניצלים לילדים ומרק תימני. 
  • כמובן שמרק לא מספיק ואני עם השיגעונות שלי, החלטתי להכין פטריות ממולאות בבשר ומקלובה. איזה וואג'רס.. (אבל שווה לגמרי!)
  • וכמובן שהאמצעי החליט שאחרי שחגגנו עם צד הכלה בשבועות, חוגגים בשבת עם צד החתן אצלנו בבית. 
  • וכמובן שכשאני מארחת, אני יוצאת מכלל פרופורציות. לאו דווקא שלא יחסר אלא שיהיה מגוון, שכולם יוכלו למצוא משהו לאכול. 
  • וכמובן שבגלל שלא לקחתי את הרשימה להשלמות, אז החתיך (שאני חייבת לציין, תפקד באופן יוצא מן הכלל, נתן לי את האפשרות להסתגר במטבח ושיתף פעולה עם כל הגחמות שלי..) יצא ל-AM:PM אחרי ארוחת שישי כדי להשלים לי דברים באופן סופי ומוחלט.  
         טוב, זה כי הוא לקח את הרשימה....   




    כשהבכור היה בן 8, הוא ביקש עוגה של ג'יידן (האדום) מהפאוור ריינג'רס. הכנתי לו עוגה גדולה לבסיס, עוגה קטנה שחתכתי והנחתי למעלה, ועם חמצוצים שרטטתי את הסמל המבוקש. 
    הגיע תור האמצעי והשנה ביקש לגן עוגה של מייק (הירוק).
    אחרי משא ומתן מפרך, הוא הבין שאני לא שולחת אותו לגן עם עוגה של 2 קומות, אבל אצא מגדרי כדי שיבינו שזה הסמל של מייק. 
    הילדים שאגו כשהגננת שאלה מה מסמלת הצורה שעל העוגה. 



    אני מכינה את עוגת השוקולית הרגילה שלי, עם ציפוי שוקולד, אפשר להשתמש בכל עוגה לטעמכם. 
    את הסימונים שוב הכנתי מחמצוצים.
    עכשיו לחומר הירוק הזה. אצלי לא אוהבים קוקוס (הבחירה הראשונה שלי). 
    על כוס סוכר הוספתי 2 כפיות של צבע מאכל נוזלי, הכנסתי לתנור (חום בינוני) ל- 10 דקות בערך. התערובת נוזלית, נותנים לה להתקרר.
    לאחר שהסוכר מתקשה, מגרדים אותו עד שמתקבלים פירורי סוכר צבעוניים. (נצנצים אכילים!)




    וכך יצא שלחגיגה בשבת החלטתי להכין עוגת חוף ים שלא הזדמן לי להכין ל'יומולדתים' שלנו.
    כמובן שמטריות קניתי כבר ליתר ביטחון, מרגע שראיתי אותם בחנות (כשבועיים אחרי הלידה...). 
    מחמצוצים הכנתי מגבות, סוכריות גומי כיכבו כגלגלי ים וכרישון במים, דגי זהב משוקולד שוחים להנאתם ולקחתי משכנתא לקנות מעט אבני שוקולד שאתם תחמתי את אזור ה"לפידים". המים הנעימים מקרם אינסטנט לפי ההוראות והחול מביסקוויטים טחונים.  
    וכן, אני יודעת, כמה צבעי מאכל...
    התדירות שהם מככבים אצלי בבלוג, הינה התדירות שבה אני משתמשת בהם. 



    לשולחן שפתחנו לא הספיקה המפה הסטנדרטית שלי, הגלגלים מסתובבים בראש, אשים סדין.
    איך הייתי מבסוטית כשנתקלתי בסדין הזה, עם דגים וכוכבי הים!!
    ביקשתי מהאמצעי שיפזר על השולחן את כל בובות חיות המים שלו. 


    -"מה, גם את לארי הלובסטר?"
    -"כן, למה לא?" אני זרמתי.
    גיסתי, נראה לי, קצת פחות..... 

    אז היו 2 פשטידות (אטריות ופטריות)
    ביצים קשות, 
    ירקות אנטיפסטי בתנור עם שמן זית ואורגנו טרי,
    פרוסות בגט עם ריבת בצל (שרקחתי בעצמי) ופרומעז,
    מוס טונה,
    סלטים: ירקות, אבוקדו, סלק,
    בורגול עשבי תיבול וחמוציות,
    שיפודי פרחים ממלפפון, עגבניות שרי וגזר. 
    (ולא זה לא קורצן. זו אני חורצת פסים עם סכין..) 
    מטבלי גבינות ולחם... 


    אוי.. איזה לחם יצא לי.. אליפות!!





    לפני ואחרי האפייה











    הפעם שילבתי בו 3/4 כמות מקמח מלא (הוספתי עוד 1/2-3/4 כוס מים לעומת המתכון הבסיסי) 
    מעט גרעיני חמנייה וזרעי פשתן בפנים. 

    ברגע שהבצק היה מוכן לעיצוב, בנוסף לקמח, פיזרתי מצע של שיבולת שועל, גרעיני חמנייה, זרעי פשתן ו-
    הסטייה האישית שלי... מעט זרעי כוסברה... 
    גלגלתי, התפחתי והמשכתי לפי ההוראות. 

    ואם אחרי המקלובה אמרתי לחתיך שנשאר אוכל ליומיים, הרי שעם אלו שבדיאטה, ואלו ששומרים, והילדים בכלל עושים טובה אם הם אוכלים, אז נשאר אוכל לכל השבוע...




    22. ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי? חלק ב'- פוסט לפליקס

    הפסקנו את הפוסט הקודם בכך שהוחלט לתפור לאמצעי תחפושת של אריה.
    הבכור החליט ללכת על הרעיון של המורה.
    מיד צוירו והודבקו זוג עיניים לווסט ישן מתיק התחפושות, עניבה קטנה, תיק יד ומשקפי חנון (10 ש"ח). 

    רצתי לחנות מבעוד מועד ורכשתי:
    2 מטר בד חום חד-פעמי (6 ש"ח)
    2 חבילות צמר (כתום וחום, 10 ש"ח לאחד)
    4 חוטי נוצות, גם כתום וחום (8 ש"ח)
    חבילה של סט מחטים (15 ש"ח)
    שיניים של ערפד (1 ש"ח)
    אודם צהוב, כתום ולבן (3 ש"ח)

    הבד החום נראה לי כהה מדי, אז קניתי בסופר מפה חד פעמית בצבע בז' בנוסף (7 ש"ח)
    גומי למכנסיים (5 ש"ח)
    לרעמה פירקתי מסכה ישנה של מפלצת אז נשארתי עם בד פרווה שכבר קיבל צורה חלקית של ראש. 

    סה"כ לתחפושת: 65 ש"ח. (ושימו לב שהוספתי את המחטים, כן?) 
    מחיר לשעת עבודה: נרשמו בערך 3 לילות לבנים.
    (כי בכל זאת, עם תינוק בבית אי אפשר באמת להתקדם במהלך היום..)
    האושר של האמצעי: בלתי ניתן לתמחור!

    אחרי שראיתי שיוצא כהה מדי, והפרווה מהצמר לא הסתדרה לי כמו שראיתי בדמיון, די התייאשתי.  
    לא אהבתי בכלל.
    נזכרתי שיש לי שני אוברולים לגדולים (סליפרים, עם רגליות), כחול וצהוב.
    (איפה הצהוב הזה היה כשחיפשתי תחפושת ל- ללה..?)
    היה עליו קצת קטן, אני חכמולוגית גדולה, "אוריד לו את הרגליות ואעשה מהם אוזניים." 
    התחלתי לגזור. 
    מצמידה 2 רצועות בד חום, מעליהם 2 רצועות בד בז'.
    מעל הכל חוט נוצות, תופרת לרגל ראשונה. 
    יצא מדליק. 
    רגל שנייה, אותו סיפור, תופרת.
    רואה שהתבלבלתי בכיוון של התפירה והבד החום מלמעלה. 
    מקללת בשקט דקה וחצי. 
    פורמת. 
    תופרת שוב כמו שצריך וקוראת לאמצעי למדוד. 
    כפי שציינתי - חכמולוגית.
    בגלל שגזרתי את הרגליות, אין מה שייתן קונטרה וימתח את הבד, 
    האוברול מגיע לו עד הברכיים. 
    שולחת את האמצעי חזרה לחדר ומקללת בשקט, הפעם כשתי דקות. 
    הרגליות נתפרו כאוזניים. 

    אין ברירה, 
    חזרנו לבד החום.
    פורמת את הצמר, קלטתי את הרעיון של הרצועות מהבד, רצה עם החומר. 
    רק בלילה שלפני, סיימתי עם הרעמה. 
    אפילו את הזנב השארתי לבוקר.
    איזה אומץ. 






    האמצעי כמעט ולא יכל לשבת בסבלנות כשאיפרתי אותו, כשהגיע למראה פתאום השתתק. 





    -"אמא, אבל כולם יצחקו עליי" 
    -"למה שיצחקו? תראה איזה יופי!"
    זרם.
    כמובן שרק אחרי שכבר היה בגן, נזכרנו שלא לקחנו את השיניים. יופי. 

    הבכור הוריד את המשקפיים כבר בדרך. הביך אותו. 
    אצל האמצעי התחפושת הייתה הצלחה ואני נרגעתי.
    חזרנו למופע בביה"ס אז על הדרך גם הקפצנו לו את השיניים. חייב לתת לחברים מופע שלם. 


    הגיע יום ראשון - עדלאידע!
    הזמנו את הקולינרים עם שלושת הילדים, אחותי, אחי, גיסתי, ההורים שלה, אחותה, בעלה ושלושת ילדיהם,
    אבא ואמא שלי, חברה של אמא, אמאשלאמא, בת דודה של אמא ובעלה, בסוף העדלאידע גם הגיעה חברה של אחותי עם התינוק (איחרה. קורה..) אתם נושמים? 
    שימו לב! 
    יומיים לפני, התקשרה אליי בעלת הבית שלנו. שאלה אם יש תכניות.
    אמרתי לה שבאים אורחים לצפות בעדלאידע. 
    -"אם יסתדר לנו להגיע, אפשר לבוא?" 
    גריאטרים, הרחובות חסומים כמעט מהבוקר, איפה ימצאו חניה? 
    וגם אם כן, עד שיגיעו ברגל?
    וגם אם כן, אח"כ יעלו 3 קומות? 
    לא התחשק לי להיכנס לוויכוחים. בטח, תבואו. גולת הכותרת: הם באו. 
    הייתי בשוק. 
    מזלם שהם לא הפריעו.
    התיישבו ליד אמאשלאמא שהייתה נשואה לבולגרי וכך ישבו לחפור אחד לשני לשלישי. 

    אז חוץ מהעדלאידע, שתינו הרבה קפה, הכנתי עוגיות ועוגת תפוחים שלא תיאמן כמה היא קלה להכנה.
    הבולגרית החליטה שאני צריכה לפתוח קונדיטוריה.
    חכמה גדולה, בשביל שתבואי להתנחל לי שם..? לא תודה.
    הבכור ביקש פאי תפוחים. ראה בטלוויזיה.
    ידעתי שלא יהיה לו טעים אבל מיד עלה לי טעם ילדות של העוגה שאמא הייתה מכינה. 
    בתור ילדה, 
    לא יכולתי לסבול את טעם התפוחים המבושלים עם הקינמון למרות שאהבתי תפוחים. וקינמון. 
    הייתי אוכלת את הקצף מלמעלה ואת התחתית בלבד. 
    כשגדלתי למדתי להעריך גם את התפוחים. 
    הבכור - כמו אמא שלו - התיישב עם קערה מלאה בקליפות. 


    עוגת תפוחים:


    לבצק:
    4 כפות סוכר
    100 ג' מרגרינה (אני החלפתי לחצי כוס שמן)
    3 חלמונים (צהוב)
    2 סוכר וניל
    1.5 כוסות קמח תופח





    למלית: 
    1.5 ק"ג תפוחי גרנד (ירוקים חמוצים) 
    קלופים, פרוסים דק או מגוררים גס (או כמוני - גם וגם) בפומפיה או במעבד מזון.  
    4 כפות סוכר
    כף מים
    חצי כפית קינמון

    לקצף:
    3 חלבונים (לבן)
    3 כפות סוכר

    אופן הכנה: 
    מחממים תנור 180 מעלות. 
    מערבבים את חומרי הבצק, מרפדים תבנית אפיה 
    (השתמשתי בעגולה. יותר חגיגית..),
    מחוררים קצת עם מזלג. 
    אופים כ- 10-15 דקות עד להזהבה, מוציאים ומצננים. 

    בינתיים,
    מבשלים את התפוחים בסיר עם הסוכר והמים עד לריכוך (גם כ- 10 דקות). 
    בגלל שהחתיך לא יכול לסבול קינמון, אני מוסיפה אותו ממש בשנייה האחרונה.
    (למדתי לצמצם ריחות במטבח למינימום כי אחרת הוא לא מפסיק לעבור לידי עם קולות הקאה..)

    לשפוך על הבצק האפוי. 

    מקציפים את החלבונים.
    את הסוכר להוסיף רק אחרי הקצפה ראשונית, עד לקצף יציב. 
    מורחים מעל התפוחים ולתנור 10 דקות נוספות עד להזהבה. 

    מצננים. 

    כמובן שהילדים עיקמו פרצוף ולא אכלו, לא נורא.
    כשיגדלו ילמדו להעריך. בכל מקרה, נשארה לי בדיוק פרוסה וחצי שנהניתי ממנה למחרת. 
    זהו. פורים נגמר ואני גאה!
    התחפושת החזיקה מעמד, שרדה את כל פעילויות פורים והוכנסה לארגז התחפושות. 
    אבל אין זמן לנוח.
    פסח מתקרב... עבדים עודנו... 






    ביקשתי רשות מאמא לפרסם את המתכון של העוגה,
    התרגשתי כשהיא סיפרה לי שפליקס מאוד אהב את העוגה הזאת.
    הוא אמר שהיא מזכירה לו את הבית.  
    פליקס עבד צמוד לאבא מעל 20 שנה. 
    לפני כשבועיים וחצי הוא נפטר במפתיע. 
    אני חושבת שמשהו באבא גם מת קצת.
    הוא חסר לו מאוד. 
    אז פליקס, 
    אני מקדישה לך את העוגה ואת הרשומה,
    נזכור אותך תמיד, היית ממש חלק מהמשפחה.

    עדי. 




    20. סבלנות רבותיי, סבלנות.. פוסט חגיגי לט"ו בשבט

    מי שמכיר אותי, אבל מכיר באמת, יודע שאני חסרת סבלנות. 
    כן, אני יודעת, הרבה חושבים לעצמם איזה שטויות היא מקשקשת, אבל היי, אל תטעו -
    מדובר בכשרון מיוחד.

    זה שאני מצליחה לשדר רוגע וקור רוח זה משהו אחד,
    והעובדה שאני מצליחה לעשות זאת כשהדם מבעבע לי בגוף, עם קוצים בתחת ודגדוגים באצבעות זה משהו אחר.
    רוב הזמן אני שומרת על איזון למעט מקרים קיצוניים כמו לדוגמא, אם אני צריכה משהו דחוף במחשב ואחי לא יכול להגיע אליי באותה שנייה, שלא לדבר על אותו שבוע, זה יכול להטריף אותי!..

    בסביבות חודש אוקטובר, אבא מתקשר אליי מהדודים במושב.
    -את יודעת להכין זיתים?
    -תיאורטית? כן, גם יש אינטרנט.. מעשית, לא באמת..
    מאיפה אשיג פה זיתים לכבישה מהעץ, בדרך שלא תערב משטרה על הסגת גבול..? 

    חזר אליי עם שקית מלאה זיתים.  



    מחיטוטים באינטרנט גיליתי שכדי להוציא את המרירות שלהם, עדיף להשרות את הזיתים במים, למשך יומיים שלושה, להחליף להם מים, שוב להשרות, שוב להחליף, משהו כמו שבוע, ורק אז, מעבירים לצנצנות מעוקרות עם תיבול. 
    נו ברצינות.
    כמה זמן..
    אני לא מתייאשת עד שאני מוצאת פרסום כלבבי. ניסיתי אותו. (שיעור לחיים: אין קיצורי דרך!) 















    טוב, היא די עפה על עצמה במרירות, זה היה נורא. 
    לקח הרבה יותר זמן וכמובן שלא הייתה ברירה, בסוף החלפתי גם מדי פעם את המים, רק ככה הצלחתי למתן את המרירות, החריפות והמליחות. 
    אין ספק שאין להם את הטעם של הזיתים שאנחנו מכירים.

    מדי פעם יוצא אחד, שאת תוהה, אם הזית הזה קיבל את טעם הפריחה של העץ, אם שטפתי טוב את הצנצנת-אולי זה שאריות של סבון הכלים, או שהוא סתם מקולקל..

    אבל הם לגמרי טעימים וממכרים לנשנוש.



    תוך כדי העלאת רעיונות לט"ו בשבט החלטתי להנביט עדשים. אוייי... מה אני עושה לעצמי...?
    כל רגע אני נכנסת למטבח כדי לראות כמה כבר צמח. 
    בצלחת עם 3 שכבות של נייר סופג רטוב הנחתי עדשים, מעט חיטה וגרעיני תירס (פופקורן)
    בעיקרון, העדשים נבטו מאוד מהר, התירס והחיטה קצת פחות. 

    נכון להיום (לילה חמישי) אני די מבסוטית מהתוצאה ואם מישהו יודע מה אני אמורה לעשות עם זה אח"כ, אני אשמח לעזרה.. 



    בלילה הרביעי כמו שאתם רואים, החלטתי להוסיף קצה של גזר. לא זוכרת איפה קראתי שאם משאירים אותו רטוב, הוא מצמיח גבעולים ושימו לב, כבר היום התחיל לבצבץ לו עלה קטן וירוק. אושר גדול!  

    האמצעי לומד בגן על סוגי עצים. קיבל משימה - לצייר עצים שהוא מכיר.
    "אבל אמא, אבל אני לא יודע איך מציירים גזע של עץ!" 
    גם אני בתור ילדה, הייתי מציירת 2 קוים מקבילים מאוד יפה אבל תמיד נתקעת ב-ענפים. 
    דרך נחמדה ללמד את הילדים לצייר היא בעזרת כף היד שלהם! (כמו בתמונה למעלה) 

    לתפרחת עצמה שברתי את הראש.. למי יש סבלנות לגזור כל-כך הרבה פרחים? חזרתי לילדות באופן סופי, לקחתי מחק מהבכור, ציירתי עליו פרח וחתכתי מסביב עם סכין יפנית, הפכתי את הפרח לתלת ממדי. (וכן, נחתכתי למרות הגיל והזהירות..)
    כמובן שבצורה זו אפשר לעשות איזה חותמת שרוצים ובמידה ואתם מתכננים לרשום משהו, לא לשכוח לעשות זאת בכתב מראה..


    רציתי גם לעשות משהו נחמד מפירות יבשים אבל די נמאס משיפודי פירות תקועים על עציץ או חיות מקיסמים..
    אמא הציעה לי להשתמש בלדר - אולי ניתן לילדים לקרוץ צורות?
    פתאום הבזיק לי רעיון! סושי! איזה מקורי - הייתי ממש מבסוטית מעצמי, גם ככה הלדר נראה כמו אצה (רק בכתום), הפירות היבשים יהיו הדג והירק, מה לעזאזל יחליף את האורז?
    אולי אטחן אגוזים? מה יחזיק אותם? אולי אקציף חלבונים עם סוכר, אוסיף קוקוס ואכניס קצת לתנור לייצב אותו (כמו הממתק קוקוס הורוד?) לא באמת..
    הקולינרית ואני החלטנו - מרציפן!

    (רק אחרי הרעיון הגאוני והמקורי שלי, יצא שנכנסתי למחשב ואז מצאתי כל כך הרבה אופציות של סושי-לדר.. יופי נחמה..)

    על מחצלת סושי פרסתי לדר, עליו רידדתי את המרציפן עם מערוך. 
    הנחתי רצועות של פפאיה, קיווי וחתיכות פקאן.
    גלגלתי כמו סושי ופרסתי.



    שאלתי את החתיך אם הוא טעם.
    מסתבר שהוא בכלל לא אוהב מרציפן...


    חג שמח!