סה"כ צפיות בדף

28. הנאים השכנים בעינייך? נאים.. חלק ג' - ההחלטה.

צבי-צב בא לבקר, תחת עץ התאנה שבחצר
לחתיך ולי היה חלום משותף. 
שנזדקן ביחד, בבית קרקע, עם נוף פסטורלי ועצי פרי בחצר.  
מצאנו את עצמנו באחד-עשר השנים המשותפות שלנו בחולון.
הדירה הנוכחית (עדיין בשכירות) ברחוב ראשי מאוד, קומה שלישית על עמודים ובלי מעלית. 


אין מתסכל מזה!
ההתמודדות שלנו עם המצב הזה ממש לא מובנת מאליה. 
הדרך היחידה לשרוד ככה זה אהבה, תקשורת והמון אופטימיות ונכונות.





כבר הזכרתי בפוסטים קודמים את זוג החברים הקולינרים שלנו.
אני והיא שירתנו יחד בצבא, זה היה חיבור ממבט ראשון למרות שהיה לנו און אנד אוף לפרקים..
היינו צמודות עוד מלפני התקופה שהכרנו את החתיכים והפכנו כולנו לצמודים גם אחרי החתונות שלנו.  

החיים מזמנים לנו מיני הפתעות ודווקא כשילדנו את הבכורים שלנו בהפרש של חודש, הקשר בינינו נותק שוב.  
לקח מעל שמונה שנים אבל התחברנו שוב בפייס. היא עם שלושה, אני עם שניים. בהתחלה גישוש, לייק פה, סטטוס שם.
בתכלס? התגעגעתי!
כל הזמן קבענו להיפגש וככה זה נשאר. כשהפשפש הקטן נולד הורמה הכפפה. קודם נפגשנו אנחנו, הבנות, כדי להשלים פערים ולסגור חורים, והיה ברור לנו שנפגיש גם את המשפחות.
החיבור בין כולם היה כל כך טבעי, כאילו לא היינו מנותקים שנים. 

הנוף בחולון


מאז שחזרנו להיות בקשר והתחלנו להיפגש יותר, הייתי שמה לב לשלווה ולרוגע שהיה שורה עלינו ברגע שהיינו מגיעים לבית הקרקע שלהם ביישוב קטן בין אלפי מנשה לכוכב יאיר (מי אמר התנחלות...?) 
לעומת ההתנשפות במעלה המדרגות אצלנו והחרדה לצאת לסיבוב כדי לא לעלות אותן שוב.. 




לאחר לחץ חברתי מתון של: למה אתם לא עוזבים את המרכז ובאים לגור פה? 
הם היו מקבלים את התשובה שלנו מהסיבה הפשוטה, שזה לא רלוונטי לגור במקום כזה מבודד, עם ילדים, בלי רכב.  
ברגע שהאמא המדהימה שלי החליטה להחליף רכב וקיבלנו ממנה את האוטו הישן, הלחץ התגבר בתואנה של: מה הסיבות שלכם עכשיו?! 





באמת מה הסיבות? 
לעזוב את המשפחה שלי שעדיין גרה בחולון, למעט אחותי התלביבית? 
לעקור את הילדים מביה״ס ומכל מה שמוכר להם ולנו עד היום? 

אין מצב. 

אבל ככל שהיינו מגיעים אליהם יותר, כך התאהבנו במקום יותר ויותר ולא היינו מסוגלים לחזור הביתה..
(גם המחשבה על הילדים שבטח יירדמו בדרך, וצריך להעיר אותם, כי מי ירים אותם במדרגות - כשאלוהים יודע איפה בכלל נמצא חנייה....) 
והשקט הזה, השקט... רק ציוץ ציפורים. 

אני טיפוס שילך לצימר לסופשבוע, ושבועיים אח״כ אני עוד מקטרת מרחמים עצמיים על זה שהם גרים ככה, בשקט הזה ואני לא...

לאט לאט הרעיון החל לחלחל בנו. אבל רק באוגוסט האחרון עברנו דירה. שוב לעבור?! והפעם מתרחקים. לגמרי!
ומה עם הילדים?!

ערב אחד, בחתונה של נ׳ ו-א׳, זוג מקסים-מקסים-מקסים,
יצא לי לפגוש את הקיבוצניק שלפני מעל 20 שנה הם עברו מחולון לקיבוץ באזור ירושלים. שאלתי אותו לשלומו. 
הוא אמר שהוא מאושר. אחרי שראה את הרמת הגבות שלי מהתשובה, הוסיף ואמר: 
-״שתי הבחירות הכי טובות ונכונות שעשיתי בחיי, ואני לא אתחרט אליהן בחיים,
הן שהתחתנתי עם אישתי ושעזבנו את העיר ועברנו לקיבוץ״. 

זה היה רגע מכריע שבזכותו התחלתי ממש להיפתח לרעיון. 

בשלב ראשוני, בוסרי, החלטנו להתייעץ עם הילדים ולהשאיר להם את ההחלטה. 
היינו בטוחים שיגידו ״לא״ נחרץ ובזאת יגמר הסיפור. 
לילה אחד, כשיצאנו מהישוב, שאלנו אותם מה דעתם לגור כאן. 

שניהם צרחו ״כן״!
החתיך ואני הסתכלנו המומים אחת על השני.

ניסינו להקשות:
-״אתם יודעים שנעבור לפה לתמיד, לא תילמדו עם החברים שלכם...״

הבכור בשיא הרצינות:
-״לא נורא אמא, יש פייסבוק, נזמין אותם אלינו לעשות על האש וגם נכיר חברים חדשים..״ 

המשכנו: 
-״ואתם יודעים שבית הספר יהיה רחוק, תצטרכו לנסוע בהסעה״.  
-״מה, לא נצטרך ללכת ברגל? ניסע באוטובוס? ייייייישששש!!! תמיד רצינו לנסוע באוטובוס לבית-ספר!!!״ 


מיקמק (למי שלא מכיר)
החלטנו להפעיל תותחים כבדים ולפגוע בנקודה רגישה: 
-״אתם יודעים שביישוב אין hot, נצטרך לעבור ל- yes...״ 
-״יייייייייששששששש ב- yes יש מיקמק! אנחנו חולים על מיקמק!!!״ 

טוב, פה כבר היינו בשוק!

לא נותר לנו אלא למלמל בתבוסה
-״אההה.. טוב, תחשבו על זה....״ 
אז אם הילדים בכלל לא מתנגדים כמו שחשבנו,
איפה הבעיה? 
זה רק הראש שלנו שלא מסוגל להתנתק מהמוכר והידוע?  
האם אנחנו באמת מסוגלים לעשות את הצעד הזה? 
ובכלל, איך מספרים להורים?! 

ערב אחד, התיישבנו לשוחח ברצינות והגענו למסקנה שאם החלום שלנו לשבת זקנים בחצר שלובי יד, למה שנסבול בדרך לשם? 
למה לחכות ל- ״שיגיע היום״ ולא פשוט לחיות את היום. מה כבר יכול להיות? 


מבחינה פיננסית, אולי אנחנו לא חוסכים הרבה בעלויות השוטפות אבל איכות החיים שלנו משתנה לגמרי! 
כל ההתפשרויות שלנו למציאת דירה בחולון (כביש ראשי, האוטובוסים, הפרלמנט שיושב בקיוסק למטה ומרעיש עד השעות הקטנות, אין מעלית, אין חניה וכו׳) במחיר שנוכל לעמוד בו מבלי למשכן את החתיך...
לעומת בית פרטי, מוקף בחצר ענקית, והשקט, השקט...
מה כבר יכול להשתבש? 
אחרי 11 שנים שעובדים כמו חמורים כדי לפרנס את המשפחה ולא מצליחים להרים את הראש גם ככה? 
גם פה נצטרך לעבוד קשה כדי לכסות עלויות,
גם פה יש בירוקרטיה ובי״ס וחוגים ואסיפות הורים,

אבל בתחילת כל יום, יש לך זריחה מדהימה מחלון חדר השינה ולא את התריסים של הבניין הסמוך.

יש לך ציוץ ציפורים ולא את השעון המעורר של השכנים. 

יש לך את הקפה עם החתיך בחצר הקדמית אחרי שהילדים הלכו לישון, מותשים מפעילויות, ולא לחזור גמורים מפעילויות ולעלות שוב 3 קומות עם 3 ילדים ועגלה.   

ובינינו?
בסוף כל יום, כשאת חוזרת הביתה ויש לך חניה מתחת לבית? 
סוכם.
שוב עוברים דירה. 

התחלנו לשתף את ההורים שלי בהרגשה שלנו. 
למרות הזעזוע הם ממש תמכו. 
התחלנו לשתף את כל העולם ואשתו לא כדי להתייעץ, אלא יותר כדי לשכנע את עצמנו ולהתרגל לשמוע את זה. 

ביום העצמאות, הקולינריים הזמינו את המשפחה שלי. שיראו שהשד לא נורא כל כך.
אני בטוחה שלאמא שלי התהפכה הבטן כל הנסיעה. 

מיד לאחר שמצאנו דירה וחתמנו על חוזה (הקולינרית לא הפסיקה לתקן אותי- זה לא דירה, זה בית. בית בשבילי זה מקום שאני גרה בו, היה לי מוזר להגיד- השכרנו בית.)
רשמתי את הילדים לבית ספר, לקחנו אותם לפגישת היכרות עם המנהלת, שאותה פגשתי כשערכתי סיבוב מקדים, כדי לתת לילדים ביטחון ולא להיכנס מהוססת יחד איתם. 

 נותר לנו רק לחכות למעבר.
והזמן נמתח כמו מסטיק.

הנוף בצופים. זריחה

המשך יבוא...













2 comments: