19. הנאים השכנים בעינייך? נאים.. חלק ב'

אז אחרי הבשורה המרה של הקיבוצניקים, היה עלינו שוב לעבור דירה.

5.הסיוט השני של חיי

שוב שיטוטים. שוב מחירים מופקעים על קופסאות גפרורים. שוב חודשיים הארכה.
בשכונה "הולנדית" קטנה וצפופה, מצאנו במרחק תחנת אוטובוס, דירת קרקע בעיזבון. שניים וחצי חדרים עם שתי מרפסות, (לא כ"כ קטנה כמו שהייתה בנויה לא נכון באופן הזוי..)

מתכוננים לאירוח המשפחה המורחבת,
חגיגת יומולדת משותפת לבכור ולי

משרד עו"ד אחראי עליה.
רק קיבלו אישור להעמיד אותה להשכרה, אחרי שהייתה נעולה מעל חמש שנים עקב פטירה, ערעור על הצוואה והעברתה לעיזבון. 

(עד היום אני בשוק מעצמי שעוד התעקשנו על הדירה!)

אחרי התלבטות בין דירה אחרת לדירה הזאת, הורדנו אותם מערבות בנקאית של 15,000 ש"ח ל- 10,000 ש"ח
(שפשוט משועבדים בבנק ואי-אפשר לגעת בהם, כן?),
פעמיים טרטרו אותנו להגיע אליהם למשרד בתל אביב, באמצע היום, כדי לחתום חוזה. עורכי הדין הבטיחו לנו שנסדר הכל ונביא להם קבלות. 

אפילו שעון מים של העירייה לא היה בדירה.

מה שיכולנו, סידרנו. והבאנו קבלות. מסתבר שחלק "אישרו" לנו וחלק לא. חצופים... (אבל פראיירים רק מתחלפים...)

הבעיה היא שהחצר קנתה אותנו. לגמרי. זה היה חלום שלנו.
לא היה אכפת לנו מה שהיה בפנים.

לא רק שאמא כעסה עליי ("מה חצר מה? ואיפה הילדים ישנו? בחצר?!")
היא ממש הטילה וטו על הדירה!!!

זה היה מעבר דירה ראשון שהחלטתי לפנק את עצמי ולהזמין חברת ניקיון. 

קבענו לשישי בבוקר וברגע שהם הגיעו וראו את הטינופת,
החליטו שצריך "חומר מיוחד" פה ו"חומר מיוחד" שם.
מפה לשם, דרשו כפול ממה שסיכמנו טלפונית.
צרחתי עליהם שיחפשו את החברים שלהם והלכנו לקנות חומרי ניקוי.
יומיים קרצפנו את הבית, הבית היה במצב שאפילו החלפנו אסלה (לא קרש, אסלה! מהגועל!) וחיכינו לייבוש.

יצא שגרנו בבית המפנק של ההורים כמה לילות. 

בלילה הראשון בדירה, לא הפסקתי לבכות. רדפו אותי הג'וקים.. בכל מקום שהלכתי, ג'וקים.

רק בבוקר כששתיתי קפה בחצר ושמעתי את הציפורים, נרגעתי.

נהנים בבריכה

סידרנו את החצר עם שטיחים דמוי דשא באדיבות דוד תותח,
אמא קנתה לילדים בריכה לחצר (שבבוא היום שימשה לאמבטיה של החתולים שנהנו מהחצר החדשה שלנו)
ובאמת הצלחנו להעביר קיץ נחמד.  

חברות שלי היו מגיעות ורואות את הבית עם המטבחון הקטן, ותופסות את הראש. "איך את חיה ככה?! כל הכבוד לך, אני לא הייתי מעזה". 
הבית חשוך.. אפל.. לא מאוורר..
היות ויש מרפסות משני צידי הבית אז לא ממש פתחנו חלונות.
(אלא אם ממש רצינו להכיר את כל מי שעובר בסמטה).
באמת שאני לא מפונקת.
אני מסתדרת עם מה שיש עד קצה גבול היכולת. 

תחילת הקצה הנ"ל הגיעה בליל יום הולדתי ה- 33.

נרדמתי בסלון.

מתוך שינה, הרגשתי את הציפורניים של מוקי-תוכי הולכות לי על הכתף.

לקח לי כמה שניות לעכל שזה לא יכול להיות כי הכלוב סגור. פתחתי עין בחרדה.

חולדה מטונפת עומדת לי על הכתף, סנטימטר מהפרצוף. העפתי אותו מתחת לספה,

הערתי את החתיך והסתגרתי בחדר עם הילדים.
החתיך הצליח להבריח אותו החוצה.

את הצעקות של ה' (להלן: השכנה מלמעלה) שמענו בבוקר כשמצאה את החולדה בעציץ שלה. 

(אגב, מאז אותה חולדה, נלכדו עוד שניים). 

חודשיים אחר כך הגיע הגשם הראשון.
המרפסת בחדר של הילדים, עם כל הצעצועים, ספרי קריאה, ספרי לימוד ומחברות פשוט הוצפו במים. 

ריצה אחרי עורכי הדין שיביאו איש מקצוע, צריך לחכות לימים יבשים כדי לאטום... עד שאטמו...
שוב גשם, הפעם מטפטף ממקום אחר... דיכאון.

בכלל זו הייתה שנה קשה. אני קודמתי בעבודה לתפקיד תובעני שדרש ממני הרבה יותר ממה שיכולתי לתת. הבכור כעס עלינו, לא הייתה לו פינה נורמלית להכין שיעורים והידרדר בלימודים, עשה דווקא. האמצעי שעבר דירה לראשונה בחייו, עבר גם לגן עירייה בלי אף חבר, אחרי החממה של גן פרטי.
הסתבר גם שהבן של "החברים בצרה" מדירה 4, נכנס אתו לגן.
כמה היה לו קשה ללכת לשחק אצלו ולהבין שעכשיו הוא גר בבית שהיה שלו. 

היתרון היחיד בדירה הזאת היה דווקא חיזוק הזוגיות שלי עם החתיך.
היות ובתוך הבית היה מאוד צפוף, היינו מוצאים את הזמן לשבת בערבים בחוץ, בלי טלוויזיה, ופשוט מדברים.
מדי פעם ה' ו-י' (להלן: השכנים מלמעלה) היו יורדים ויושבים איתנו, העברנו יחד כמה ערבים מדליקים לגמרי.  

ידענו כבר שלא נישאר בדירה, החלטנו לעשות עוד צעד דרסטי ולהרחיב את המשפחה.
איך חיכינו שייגמר כבר החוזה!!!

בדירה הזאת מוקי-תוכי מת ואני לא הפסקתי לזמזם את הבלדה על יואל משה סלומון: 

אם ציפורים אינן שרות 
המוות פה מולך, 
כדאי לצאת מפה מהר, 
הנה אני הולך.  

(מילים: יורם טהרלב לחן: שלום חנוך)

מוקי ז"ל (דצמבר 2011)

6. מדרגות מדרגות מדרגות

וככה לא מזמן, בחודש שמיני עם הקטנצ'יק, שוב עברנו דירה.

כמובן שגם זה לא בא בקלות. הגיע עו"ד חדש שהקשיב לנו באמפתיה ונזהר מלדבר על קודמו בתפקיד. 

מצאתי את עצמי מקיימת ערבים פתוחים כדי להראות את הדירה.

במודעה פורסם דירת גן, שלושה חדרים ושתי מרפסות.

(אגב, גם 500 ש"ח שכירות גבוהה יותר ממה שאנחנו שילמנו...)

ברגע שהיו מגיעים היו סופרים: סלון - חדר אחד, חדר הילדים - חדר שני, איפה החדר השלישי...? 

לך תסביר להם שהחדר השלישי זה בעצם חצי חדרון (ההול) בכניסה של הבית
(שביטלנו בכך שאלתרנו שם חדר שינה עבורנו, והעברנו את הכניסה לבית - דרך הסלון - אמרתי כבר שזה היה בית הזוי, נכון...?)

שוב שיטוטים. 

שוב יצא שחתמנו על חודש הארכה.

היות ופג תוקף הערבות הבנקאית, עורכי הדין רצו שנחתום שוב בבנק.

עם כל הכבוד, בשביל החתימה המזורגגת הזאת הנוטריון הנכבד גובה 600 ש"ח - אין מצב..

החלו דיבורים לחזור לדירה מספר 1.

אבל איך אפשר? גם להעביר את הילדים דירה שוב וגם להעביר אותם מהמסגרות החינוכיות?
די ביססנו את החיים שלנו באזור הזה. אין ברירה. 

עוה"ד האמפתי הבטיח שלא יעלו לנו את השכירות לחודש וניתן צ'ק ביטחון. 

חתמנו חוזה לחודש.
מסרנו צ'ק ביטחון.
"אני מתנצל". -במשרד כופפו לו את היד, העלו לנו את השכירות ב- 500 ש"ח.
רק שייגמר כבר..
אין מה לעשות, לפעמים צריך להקשיב לאמא. (שנשכה שפתיים בגבורה כדי לא להגיד "אמרתי לך"...)

אחרי ש"דירות להשכרה יד 2" הפכה לדף הבית שלי,

במקרה ראיתי דירה ברדיוס של בית הספר אבל רחוק יותר מההורים, על רחוב מאוד ראשי. 

ארבעה חדרים, מרווחת, מוארת, מחיר סביר, בעלי בית מבוגרים, 

(לי אישית אין סבלנות, מזל שהחתיך צדיק. אם אגיע לגן עדן זה יהיה אך ורק בזכותו...)

תענוג נכון...?
מה הקאץ'...?

קומה שלישית (על עמודים) בלי מעלית. איזה סיוט. 
החתיך הגיבור והאמיץ הוכיח את עצמו בהעברת הדירה על הגב שלו, תרתי משמע - ככל שעוברים יותר דירות, כמות החברים בהובלות הולכת ונעלמת...

אם הילדים נרדמים באוטו חייבים להעיר אותם כי מי ירים אותם 3 קומות עכשיו..
לעלות ולרדת בהריון (סחבתי עד שבוע 40),
עכשיו עם הקטנצ'יק עושה חישוב, אם כדאי לרדת עם העגלה כי צריך גם להעלות אותה אח"כ..
אז ככה אני.
עולה ויורדת עם המנשא. עולה ויורדת ועולה ויורדת.
הייתי בטוחה שכבר אוריד כמה גרמים.. ממש..
(זה כבר לפוסט אחר...)

השכנים בדלת לידי, זוג צעיר, חובב קריוקי. מזרחי. כבד. מאלה של הבכי.
לא הייתי מתעסקת איתו, גם עם אשתו שלובת הידיים לא ממש יצא לי לדבר. (ושום מילה על המלחמה) 

מתחתינו גרות שתי הגריאטריות (להלן: הבולגריות)
שתיהן גרות דלת ליד דלת, איבדו את הבעלים שלהם בהפרש של כמה שנים, גרות בבניין מעל 50 שנה.
בולגרית 1 (מתחתיי) לא מפסיקה להתפעל מכמה שהילדים מנומסים ואם אני בבית בכלל, כי מרוב ששקט חשבה שאולי חזרתי לעבודה.
(משעות הצהריים אני מוקפת בנים, שמגיעים אליהם חברים בנים. אם זה שקט בשבילך, אשרייך...)
בולגרית 2 מחייכת בקנאה ומגלה לי שלא כדאי לי להתעסק עם חובבי הקריוקי מעליה, לא מזמן הייתה לה נזילה בבית, הוא צעק עליה והיא רעדה מפחד.

ואז הגענו לשיחה על משפחת-דלת-חורקת שגרה מולן.
(זאת עם הקוקו ובתה המתבגרת- גם מהפוסט של ושום מילה על המלחמה)
לא ראיתי דבר כזה בחיים.
כל שנייה הדלת נפתחת. (ועוד מה זה חורקת! החתיך מתנדב לשמן את הציריות מהעצבים שזה מביא...)
הם גם מנהלים שיחות טלפון במדרגות. והם צעקניים. מאוד. במיוחד הבת שלה. משהו לא טוב אצלם.
האמא לדעתי חולת ניקיון, כל היום היא מנערת דברים במדרגות (אבל מחוץ לדלת שלה היא תעביר סמרטוט).
לא ראיתי בוודאות, אבל חשדתי (והחתיך אישר) שבעלה מעשן במדרגות ומכבה את הבדלים על הרצפה. גועל.
בקומה הראשונה גרה גריאטרית בולגרית 3 (להלן: ועד בית)
מאלו שכל דבר הן יודעות.
(אה ו..שימו לב- בעלי הבית המבוגרים שלנו? אתם יושבים? גם בולגרים! איך ניחשתם?)
סביר להניח שכל היום יש בין כולם שם קשקשת ברשת.
(מזל שגם לחתיך וגם לי יש שורשים בולגרים אז הן מבסוטיות עלינו)

בקיצור,
גם הילדים כבר התרגלו למדרגות.
אני כל הזמן מנחמת את עצמי שאם ככה בנו את הבתים לפני 60 שנה, ככה חיו גם לפני 60 שנה.
ואם הסבתות האלה גידלו ילדים, ועלו וירדו, מי אני שאתפנק..?!
בסוף נגיע למנוחה ונחלה משלנו.
חייבים.
אחרי כל מה שעברנו?
פשוט חייבים.