האמת?
לא יודעת מאיפה להתחיל.
עברו כבר שבועיים מהלידה.
מצד אחד, מבולבלת.. מתקשה לארגן סדר יום שגרתי כל עוד הילדים בחופשה.
מצד שני, התרגלתי לקטנצ'יק כאילו הוא נמצא איתנו חודשים.
האשפוז במחלקת יולדות היה די משעמם. ילדונת ערביה מצד ימין, מזגן מצד שמאל.
לא הכנתי תיק ללידה כי סמכתי על העובדה שביה"ח קרוב אלינו ואם אצטרך משהו, פשוט אבקש שהחתיך יביא לי.
אוׁ! מה שלא לקחתי בחשבון זה שהחתיך שלי הוא בכל זאת זכר.
הודעה שנשלחה בבוקר:
"רושמת כדי שלא תשכח:
תביא לי בבקשה את השל השחור שלי
את החולצה הירוקה,
את חזיית הספורט השחורה ואת החזייה הלבנה מהמגירה ליד המיטה."
החתיך הגיע שעתיים וחצי אחרי:
בלי השל השחור,
עם חולצה שחורה ופרחים ירוקים (שקופה-שבלי גופיה מתחת היא לא ממש מועילה לי),
את חזיית הספורט הוא לא מצא,
ואמנם הביא לי חזייה לבנה אבל לא זו שהתכוונתי (זו כבר אשמתי שלא הייתי ספציפית..)
מה שכן, הגדיל ראש והביא לי עוד תחתונים. כפרה עליו.
(למקרה שיהיה לי קר אתעטף בהם במקום השל..)
להבדיל מהלידות הקודמות, המון דברים השתנו בבי"ח.
פעם היה רשום שאחיות בודקות לחץ דם וכל זה בשעה 6:30 וביקור רופאים בשעה 8:30 ולא היו זזים מהלו"ז,
היום האחיות בכלל לא מגיעות והרופאה הגיעה אלי לקראת 12:30 ולדעתי גם לקחה משהו - היא הייתה עליזה באופן יוצא דופן..
"מה שלומך?"
"קצת כואב לי"
"איפה?"
"פה"
לחיצה חזקה, ה' ישמור!!!
"הכל בסדר" היא אומרת לי בעליצות יתר. "אם יהיו כאבים, לבקש אופטלגין מהאחות".
"אה.. אוקיי" ממלמלת בעודי מנסה להסדיר נשימה מהלחיצה ששיתקה אותי סופית.
ובתינוקיה?
איך האמהות מחזיקות את התינוקות שלהם, כמו צמר גפן, נזהרות.
האחיות לעומת זאת,
מג׳נגלות בין התינוקות בכזאת מיומנות כמו ירקן שמסדר את העגבניות על המדף..
ואז מתחילות שטיפות המוח ש״הכי כדאי להניק״!
יושבת שם שעתיים ללא שום תועלת שכל 3 שעות מזעיקים אותך להניק,
עם עיניים טרוטות מעייפות,
הרחם מתכווץ, כואב,
את מרגישה את הדופק שלך עומד להתפוצץ ברקה,
החזה מרגיש כמו שריפה,
מיותר לציין שזה עדיין שלב שבקושי יוצא בכלל חלב.
זה אפילו עדיין לא חלב!!
עם כל יניקה מקבלת "טיק" בעין אחת שנעצמת לי באופן בלתי רצוני.
ואז את מסתכלת מסביב,
כולן נראות כאלה יפות, נינוחות, זוהרות..
מה לא בסדר איתי?!
אני היחידה שמרגישה ככה..?!
התייאשתי.
״בהאכלה הבאה (4 לפנות בוקר) תביאו לו בקבוק..״
אני אומרת בתבוסה עם עיניים עצומות, מפנטזת על 6 שעות שינה רצופות. .
האחיות אומרות לך בסדר ואת מדדה לכיוון החדר, מרגישה את העיניים שלהן בגב שלך
(שלמעשה הן כבר מזמן עברו לתינוק הבא..)
ובתוך כל זה, מה עם הברית..?
קשה למצוא מוהל שיגיע ביום שבת, היות ואנחנו לא משפחה כשרה למהדרין,
התייעצתי עם מוהל אחד שהסתובב במחלקה, מנסה להשיג פרנסה.
הוא מסר שעדיף לבצע ברית ביום ראשון כדי לא לחלל שבת. לקחתי.
אז הקטן עבר ברית ביום ראשון כדי שכולנו נישאר צדיקים.
לאחר מס' שיחות עם אולמות אירוח, סגרנו מקום
(על עיוור - ע"פ המלצות בלבד..)
סגרנו עם רב מאוד מוכר שלא דיבר איתנו על מחיר (מצווה לא?)
שעדכן אותנו שיש רשימה של דברים שצריך להביא באתר האינטרנט שלו.
יום לפני הברית בדקנו אם יש לנו הכל,
מסתבר שהוא לוקח 1200 ש"ח! נחנקנו.
לא נורא, נוריד לקטן מהתכנית חיסכון.
לילה לפני הברית, לא הצלחתי להירדם. מצפה שבברית השלישית כבר אגיע משופשפת. ממש לא!
היסטריה מוחלטת.
למזלי, שנייה לפני החיתוך, קיצוץ, ביתור כשהגוש עמד לי בגרון ואיים לצאת בתור דמעות,
קלטתי את הפרצוף של אבא (להלן: הסנדק שאזר אומץ לתפקיד הזה רק בבן השלישי שלי)
ההיסטריה שהייתה בפרצוף שלו גרמה לי לעבור מבכי לצחוק. אין ספק שבשנייה הזאת הרב כבר קצץ,
הניף את הקטן למעלה שהסתכל על כולם עם צמר גפן תקוע בפה ולא הבין מה רוצים ממנו..
(ותודה למשחה המאלחשת שמרחנו שם מבעוד מועד..)
אז הברית עברה בשקט יחסי.
למחרת הרב הגיע לרחוץ את הקטן ולהנחות אותנו בהמשך התהליך (משחות וכו').
לא פלא שהם מביאים כל כך הרבה ילדים, איזו מיומנות!
אני והחתיך רוחצים את הקטן בכזאת עדינות, מבצע לוגיסטי ממש,
והרב?
בשביל התמונות עוד שם לו קצף על הראש, (הבינוני התעלף מצחוק..)
שופך עליו מים בלי לרחם, והקטן? אפילו לא השמיע ציוץ..
ברוך השם!
זהו.
עכשיו סוף סוף הגדולים חזרו להצדיק את כל התשלומים למשרד החינוך.
הקטן ואני נהנים מזמן איכות בבית (הקטן סובל מגזים ואני מתוזזת כמו תרנגולת בלי ראש. עדיין..)
נראה לי שמיציתי את איך ללדת ילד שלישי ולתכנן ברית,
נשאר לי רק להישאר שפויה!!
לא יודעת מאיפה להתחיל.
עברו כבר שבועיים מהלידה.
מצד אחד, מבולבלת.. מתקשה לארגן סדר יום שגרתי כל עוד הילדים בחופשה.
מצד שני, התרגלתי לקטנצ'יק כאילו הוא נמצא איתנו חודשים.
האשפוז במחלקת יולדות היה די משעמם. ילדונת ערביה מצד ימין, מזגן מצד שמאל.
לא הכנתי תיק ללידה כי סמכתי על העובדה שביה"ח קרוב אלינו ואם אצטרך משהו, פשוט אבקש שהחתיך יביא לי.
אוׁ! מה שלא לקחתי בחשבון זה שהחתיך שלי הוא בכל זאת זכר.
הודעה שנשלחה בבוקר:
"רושמת כדי שלא תשכח:
תביא לי בבקשה את השל השחור שלי
את החולצה הירוקה,
את חזיית הספורט השחורה ואת החזייה הלבנה מהמגירה ליד המיטה."
החתיך הגיע שעתיים וחצי אחרי:
בלי השל השחור,
עם חולצה שחורה ופרחים ירוקים (שקופה-שבלי גופיה מתחת היא לא ממש מועילה לי),
את חזיית הספורט הוא לא מצא,
ואמנם הביא לי חזייה לבנה אבל לא זו שהתכוונתי (זו כבר אשמתי שלא הייתי ספציפית..)
מה שכן, הגדיל ראש והביא לי עוד תחתונים. כפרה עליו.
(למקרה שיהיה לי קר אתעטף בהם במקום השל..)
להבדיל מהלידות הקודמות, המון דברים השתנו בבי"ח.
פעם היה רשום שאחיות בודקות לחץ דם וכל זה בשעה 6:30 וביקור רופאים בשעה 8:30 ולא היו זזים מהלו"ז,
היום האחיות בכלל לא מגיעות והרופאה הגיעה אלי לקראת 12:30 ולדעתי גם לקחה משהו - היא הייתה עליזה באופן יוצא דופן..
"מה שלומך?"
"קצת כואב לי"
"איפה?"
"פה"
לחיצה חזקה, ה' ישמור!!!
"הכל בסדר" היא אומרת לי בעליצות יתר. "אם יהיו כאבים, לבקש אופטלגין מהאחות".
"אה.. אוקיי" ממלמלת בעודי מנסה להסדיר נשימה מהלחיצה ששיתקה אותי סופית.
ובתינוקיה?
איך האמהות מחזיקות את התינוקות שלהם, כמו צמר גפן, נזהרות.
האחיות לעומת זאת,
מג׳נגלות בין התינוקות בכזאת מיומנות כמו ירקן שמסדר את העגבניות על המדף..
ואז מתחילות שטיפות המוח ש״הכי כדאי להניק״!
יושבת שם שעתיים ללא שום תועלת שכל 3 שעות מזעיקים אותך להניק,עם עיניים טרוטות מעייפות,
הרחם מתכווץ, כואב,
את מרגישה את הדופק שלך עומד להתפוצץ ברקה,
החזה מרגיש כמו שריפה,
מיותר לציין שזה עדיין שלב שבקושי יוצא בכלל חלב.
זה אפילו עדיין לא חלב!!
עם כל יניקה מקבלת "טיק" בעין אחת שנעצמת לי באופן בלתי רצוני.
ואז את מסתכלת מסביב,
כולן נראות כאלה יפות, נינוחות, זוהרות..
מה לא בסדר איתי?!
אני היחידה שמרגישה ככה..?!
התייאשתי.
״בהאכלה הבאה (4 לפנות בוקר) תביאו לו בקבוק..״
אני אומרת בתבוסה עם עיניים עצומות, מפנטזת על 6 שעות שינה רצופות. .
האחיות אומרות לך בסדר ואת מדדה לכיוון החדר, מרגישה את העיניים שלהן בגב שלך
(שלמעשה הן כבר מזמן עברו לתינוק הבא..)
ובתוך כל זה, מה עם הברית..?
קשה למצוא מוהל שיגיע ביום שבת, היות ואנחנו לא משפחה כשרה למהדרין,
התייעצתי עם מוהל אחד שהסתובב במחלקה, מנסה להשיג פרנסה.
הוא מסר שעדיף לבצע ברית ביום ראשון כדי לא לחלל שבת. לקחתי.
אז הקטן עבר ברית ביום ראשון כדי שכולנו נישאר צדיקים.
לאחר מס' שיחות עם אולמות אירוח, סגרנו מקום
(על עיוור - ע"פ המלצות בלבד..)
סגרנו עם רב מאוד מוכר שלא דיבר איתנו על מחיר (מצווה לא?)
שעדכן אותנו שיש רשימה של דברים שצריך להביא באתר האינטרנט שלו.
יום לפני הברית בדקנו אם יש לנו הכל,
מסתבר שהוא לוקח 1200 ש"ח! נחנקנו.
לא נורא, נוריד לקטן מהתכנית חיסכון.
לילה לפני הברית, לא הצלחתי להירדם. מצפה שבברית השלישית כבר אגיע משופשפת. ממש לא!
היסטריה מוחלטת.
למזלי, שנייה לפני החיתוך, קיצוץ, ביתור כשהגוש עמד לי בגרון ואיים לצאת בתור דמעות,
קלטתי את הפרצוף של אבא (להלן: הסנדק שאזר אומץ לתפקיד הזה רק בבן השלישי שלי)
ההיסטריה שהייתה בפרצוף שלו גרמה לי לעבור מבכי לצחוק. אין ספק שבשנייה הזאת הרב כבר קצץ,
הניף את הקטן למעלה שהסתכל על כולם עם צמר גפן תקוע בפה ולא הבין מה רוצים ממנו..
(ותודה למשחה המאלחשת שמרחנו שם מבעוד מועד..)
אז הברית עברה בשקט יחסי.
למחרת הרב הגיע לרחוץ את הקטן ולהנחות אותנו בהמשך התהליך (משחות וכו').
לא פלא שהם מביאים כל כך הרבה ילדים, איזו מיומנות!
אני והחתיך רוחצים את הקטן בכזאת עדינות, מבצע לוגיסטי ממש,
והרב?
בשביל התמונות עוד שם לו קצף על הראש, (הבינוני התעלף מצחוק..)
שופך עליו מים בלי לרחם, והקטן? אפילו לא השמיע ציוץ..
זהו.
עכשיו סוף סוף הגדולים חזרו להצדיק את כל התשלומים למשרד החינוך.
הקטן ואני נהנים מזמן איכות בבית (הקטן סובל מגזים ואני מתוזזת כמו תרנגולת בלי ראש. עדיין..)
נראה לי שמיציתי את איך ללדת ילד שלישי ולתכנן ברית,
נשאר לי רק להישאר שפויה!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה