סה"כ צפיות בדף

12. ואשר יגורתי, בא..?

כשהגדול נולד, הייתי בת 25.


לא היה לי ספק שאהיה עקרת בית למופת. 
הבית תמיד יהיה נקי עם ניחוחות של תבשילים, 
אכין קינוחים ומאפים.. 

לקח לי שנה להבין שבכל יום, המוח שלי התנוון עוד קצת ועוד קצת. 
ניהלתי שיחות עם תינוק (לא היה בינינו ממש דו-שיח ועם הניוון כאמור, גם המונולוג שלי לא היה אגדה..)
אז יצאתי לעבוד במקום שלא סבלתי, 
הייתי אימא טובה ומסורה אבל כאילו משהו היה חסר. 
החתיך לא הפסיק להגיד לי שאני נראית לו עצובה והעיניים שלי כבויות.


מצד אחד, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. 
מצד שני, לא הרגשתי. נקודה. 
אמנם דאגתי לבית, לגדול, לחתיך אבל התנתקתי מעדי-אני.  
פעלתי על אוטומט, בלי רגשות מעורבים. 

היה לי מאוד קשה לעשות את ההפרדה בין עדי הבוגרת, העצמאית, העובדת, החופשיה
לעדי האימא שבכל רגע פנוי מרגישה רגשות אשם.
שמשעבדת את עצמה ליצור קטן וצווחן. 
שכמובן חושבת רק עליו במקום לחשוב גם עליה. 
ששכחה מי זאת עדי האמיתית. 
מאז ומתמיד לא הייתי מאלו שרק מחפשות להחזיק ולשאוף תינוקות (או ילדים בכלל),
אבל תמיד הרגעתי את עצמי שעם הילדים שלי זה יהיה שונה.
זה גם מה שבלבל אותי כל כך. 
כמובן שאהבתי אותו באמת ובתמים ועשיתי עבורו כל מה שצריך,
(לא תמיד לפי הספר- אני צינית ומרדנית גמורה מהיסוד שלי..בכל זאת..) 
אבל פשוט לא הצלחתי להרגיש את האושר הזה שכולם מדברים עליו.  

התמונה אותרה באינטרנט, לא שלי
החתיך ואימא שלי איחדו כוחות ועשו לי 'התערבות'. 
הוחלט שאקח לי קורס ציור קצר במתנ"ס וביקור שבועי אצל נעמי הרפלקסולוגית שהיא גם אחת החברות הטובות שלי (אם לא ה..)
עצם היציאה מהבית בשביל עצמי, כבר עוררה בי פלאים. 

נעמי הייתה חדת אבחנה.
ישר פסקה שכל היסודות אצלי מעורבבים אחד עם השני ולקחה על עצמה משימה, 
להפריד ולהחזיר כל יסוד למקומו. 
האמת, לשכב על מיטה בקליניקה נעימה, לאור נרות, מוזיקה שאנטי וניחוחות קטורת גם היו מספיקים לי, 
העיסוי בכף הרגל היה בונוס מבחינתי.. 

מבחינת הקורס, היה לי מאוד כיף לצאת וללמוד טכניקות ודברים חדשים.
נפתחתי לאנשים בוגרים ש-מ-ד-ב-ר-י-ם ולא הייתי צריכה לנגב להם פליטות ולהחליף להם טיטול.
התחלתי להרגיש אושר. 
ואז הבנתי.
מבלי לדעת, כנראה שסבלתי מדיכאון אחרי לידה. 

בגיל 28.5 ילדתי את הבינוני, החלטתי שוב להיות עקרת בית למופת. 
הפעם הצלחתי להחזיק שנתיים וחצי. 
הגדול היה בגן ואני הייתי מתרוצצת עם העגלה.

הכל בא הרבה יותר בקלות, היינו כבר בסרט הזה..
ההתמודדות עדיין נשארה עם הגדול שאיתו עוברים את כל הדברים החדשים. 
לדעתי, צריך להמציא איזה טיוטה לפני שנולד הבכור.
מסכנים, עושים איתם את כל (רוב) הטעויות האפשריות ועל הגב שלהם הם סוללים את הדרך לשאר האחים. 
(אני יודעת, אני בכורה..)

בין הדברים הראשונים שעשיתי עבור עדי האמיתית, היה להחזיר לעצמי את הנזם באף שהורדתי לבקשת החתיך לפני שהתחתנו.
החתיך לא דיבר. 
אישה מאושרת זה בית מאושר. 

הידיים של גיסתי המהממת 
יצאתי ללמוד בניית ציפורניים, רציתי לעבוד מהבית ואז כבר הכנסתי את עצמי לשעבוד אחר:
לדאוג שהבית יהיה נקי כשתגענה אליי לקוחות. 
(והתמודדתי בגבורה מהסיבה הפשוטה - לא היו לי לקוחות..)

כשהגדול נכנס לכיתה א' והבינוני לגן יצאתי שוב לעבוד (במקום אחר כמובן)
אופטימית להיחשף לנשים נוספות ולגייס אותן כלקוחות.(ממש..) 
וכך נשאבתי לעבודה, עברתי תפקידים וקודמתי עד לימינו אנו. 
הרגשתי עומס רציני.


הרגשתי שאני מפספסת את הילדים כשהיינו מגיעים הביתה ב- 17:00 אחרי צהרונים.
למי היה סבלנות לפנק בקינוחים ומאפים.. שיעורים, מבחנים..
למי היה כוח לנשום?!?!?!!?
רציתי לחזור להיות עקרת בית למופת. התגעגעתי.

עכשיו הקטן נולד בגיל 34 (המופלג..)
הבית נקי (פחות או יותר, אל תיכנסו לי עכשיו ללכלוך שעל התריסים, כן?)
מריח מתבשילים וקינוחים ומאפים
רק ש..
לקח לי כמעט חודש להוציא פוסט חדש! 
כמו בדיאטה, התחלתי חזק ונכנסתי לישורת.
נגמרו הימים הלחוצים של לפני/אחרי לידה, 
נגמרה הדרמה של הברית, 
נגמרו החגים עם החוויות המשפחתיות (שרק עליהם אפשר לכתוב ספר), 
ושוב נשארתי לבד עם יצו-רון, חתי-כון, מתו-קון, פשו-שון.. 




ואשר יגורתי בא? 
אין לי על מה לכתוב יותר? 
האם החל הניוון המוחי?
הגיע מוקדם הפעם.. בבקשה לאא!! 
אני עדיין נהנית.. 
חברות באות לבקר.. 
אני מנהלת שיחות מדי פעם.. 
אל תיקחו את זה ממני.. 
עדיין כיף לי..






אין תגובות:

פרסום תגובה