31. בית מארח. הסיבה שאבותינו הסתובבו 40 שנה במדבר.

האמצעי אירח השבוע ״בית מארח״ (התנדבתי, כן...?)
5 ילדים מתארחים כל פעם בבית אחר, פעילות של שעתיים.
שיהיה ברור שאני חיה בסרט כי אני בהדחקה שאוטוטו יוצאים לחופש אז הכל תוכנן, אורגן, נקנה ויצא לפועל תוך יומיים...

טוב, פסח... מה עושים?

מלא רעיונות בראש, אבל עוד יומיים.
ורק שעתיים.
מגיעות רק שתי בנות.
וחוץ משלושת הבנים הפרטיים שלי הגיעו עוד שלושה בנים.
ולאחד מהם יש צליאק.

מחקנו משה בתיבה.





מחליטה להתחיל עם ביצים צבועות. פסח שעבר הן כיכבו!
משום מה, לא הפסיק להתנגן לי משה בתיבה.
אכין תיבה מתפו״א. אבשל ואקרר, אתן לילדים לרוקן ו... מה לעזאזל יהיה משה...?

יש לי קורצן קטנצ׳יק של גוף (מאחת ערכות הבצק של הילדים שאני תמיד שומרת), אבל הוא ממש קטן, מוסיפה קורצן גדול יותר לרשימה. חשבתי לקרוץ מפרוסות תפו״א, לאפות קצת בתנור מבעוד מועד עם קצת שמן ומלח, להושיב בתיבה, לכסות עם בלילה של גבינות וביצה, קצת גבנ״צ מלמעלה ולתנור.

אוקיי, מתחילים להתקדם..
סגרתי הכנה של ארוחת ערב, העסקתי אותם חצי שעה ו..? הביצים צריכות לשרות בצבע, נשב לחכות עד שתפוח האדמה ייאפה ורק אז יאכלו?
לקחתי על עצמי להכין כמה ביצים כבר קודם ותיבה לכל אחד, שיהיו מוכנות, להראות להם מה נעשה וכשיסיימו, יאכלו, ואת שלהם יוכלו לקחת הביתה.
נחתוך קצת ירקות, גבינות.
עדי, יהיה בסדר..


קניתי מגשי קרטון לצביעה עצמית, נוציא את הארגז המדובר שלי עם כל הצבעים, נוצצים ומדבקות (טוב, מדבקות קניתי חדשות...)

הראש ממשיך לחשוב מה עוד אני יכולה למלא. פסח. חרוסת. תמרים.
עם אני יכולה למלא תמרים?
אגוז? פקאן? צורה של ילד.. קשיו? עדי, מה נסגר איתך?

יש לי קורצן קטנצ׳יק!

מה אני אקרוץ? בצק סוכר? איזה פנים יש לי להראות להורים? שאני מחלקת לילדים סוכר?! מה עם מרציפן? מממ...

בדרך לקניות חושבת שיהיה יותר טוב להכין את ״משה״ מבטטה במקום תפו״א.
סוגרת עם עצמי שמשה יהיה המרציפן.

אהה.. שכחתי לציין שבשלב הזה אני בלי גז בבית.
הביצים נכנסו למכשיר חשמלי שמבשל אותם (תרומה נפלאה מאמאשלי, עדות לכך שלא נדיר שאני נשארת בלי בלון גז.. אני אלופה בבישול בתנור ואפילו במיקרו, היו ימים שגם התנור לא תיפקד..)
את תפוחי האדמה שתכננתי לבשל, עטפתי בנייר כסף, הנחתי על מלח גס והכנסתי לתנור.
הכנתי כבר סיר לצבע האדום וסיר לצבע הכחול, מתפללת שמר "מחלקגז" יגיע בזמן לפחות לזה.
אחרי שהלך, סיימתי לארגן, לצבוע ולאפות הכל, נחתוך ירקות. מה, סתם ככה..?
הכנתי פרחים ממלפפון וגזר.
מספיק כדי שיאכלו וגם להוסיף להם לצלחת שייקחו איתם.
מה עם עגבניה? נכין פרח עם גבעול.

הילדים הגיעו, ישר לגינת משחקי כושר ליד הבית.
בתכל׳ס? הכל מוכן ומתוזמן אבל עדיף לתת להם לפרוק אנרגיה. שיכנסו רגועים. נתתי להם רבע שעה ונכנסנו לשתות ולשטוף ידיים.
הושבתי אותם ליד השולחן והבאתי להם את הביצים.
איזה כיף לראות את ההבעה על הפנים שלהם! קילפתי. הראיתי להם איך וממה הכנתי, הם היו ממש סקרנים לטעום אם יש להם טעם שונה, איך הם שמחו לגלות שאין הבדל.
נתתי להם לסדוק לבד ולהכניס לצבעים קערה עם כ- 20 ביצים קשות.
שאלתי אותם אם הם יודעים מה זה משה בתיבה.
הבנות ישר קפצו ואמרו בידענות גדולה שלאחד הילדים יש צליאק. 

הסברתי להם שלמשה בתיבה שלי אין קמח והוצאתי מהתנור את תפוחי האדמה המוכנים.
הם לא הבינו מאיפה נחתתי עליהם.


נותנת להם להוציא את התוכן עם כפית. 
אחד הבנים רוצה לאכול רק את התפוח אדמה.
אחד אחר רוצה כבר לאכול עם הבטטה.
שורדת את ההכנה שלהם ומאשרת להם לאכול תוך כדי שאני ממלאה עם הבלילה.
הבנות לא היו רגועות. "שלא נתבלבל ושכל אחד יקבל את התיבה שהוא הכין". אני מבטיחה להם שיש לי סימנים, מכניסה לתנור ומגישה להם את הירקות.
כשנכנסתי למטבח לקלף את הביצים, שמעתי את האמצעי מסב את תשומת לבם לצורת הפרחים שאמא שלו חתכה.
"יואו!" (הייתה התפעלות בשולחן). עד שחזרתי כבר לא היו מלפפונים. הם ניסו להבין איך חותכים ככה. 

מה, לא נראה להם?



אוי.. אני צריכה בנות...


הם רוצים לחזור לגינה.
"רגע, בואו נכין קודם את המגש, שיהיה לנו איך לקחת הכל ואז נצא לגינה עעעעעדדד שההורים יגיעו!!" (לא סיפרתי להם שנשארה לנו עוד חצי שעה...)
הם נשאבו לצביעה.
פתאום נזכרתי שבכלל לא מילאנו את התמרים (שכבר חרצתי והסרתי את הגלעין) !!!
תוך כדי שהם צובעים, הסברתי להם מה זה מרציפן ורידדתי אותו. הקריאות של הבנות למראה הקורצן הפיצי הרימו את הפנים של הבנים שנזכרו שהם רצו לצאת.


הבנות קרצו, הבנים מיצו ומזל שהחתיך כבר הגיע הביתה. הוא יצא להשגיח עליהם בגן כושר וזה נתן לי כמה דקות לסדר להם את הצלחות.
אני ממש נהניתי. גם הילדים.

ואחרי שתי הברזות (מנומקות), חצי שעה אח״כ מצאתי את עצמי בצעדת ״הקף את הישוב למשך שעה וחצי״.
חזרתי מפורקת.
נהייתי פדלאה מאז שעזבתי את הקומה הרביעית...

קיוויתי שאחזור ואגלה שגמדים קטנים ניקו את המטבח ושולחן העבודה.
התבדיתי.
כנראה שבתו. 
והנצנצים חוגגים עד עכשיו. 

  

30. מתוק לו מתוק לו....

ורק אתמול, בנדוד שלי התארח אצלנו עם אשתו והילדים ושאל אותי מה עם הבלוג.
היו לי תירוצים מפה ועד נהריה.
בספטמבר אני והילדים חגגנו יומולדת, יום למחרת חליתי.
תמיד אחרי הפקות גדולות אני מתחילה להרגיש את העקצוץ בגרון (נקודת התורפה שלי) חום ושיעול טורדני שבא והולך לפרקים וחי איתי ברגעים אלו ממש..
כמובן שזה היה אמור להיות פוסט מאוד חגיגי, גם לא חגגתי שנה לבלוג שאני כ"כ גאה בו..
ואז כבר התחילו החיים.
נגמרה כמובן הילולת הקיץ.
נגמרה סאגת מעבר הדירה.
הילדים התחילו בתי ספר ואני נשארתי עם הפיצי עד שנרשם למעון וחושבת מה אני עושה כשאהיה גדולה.
ונכנסים לשגרה.
שגרה זה רע?
בינתיים ממשיכה להכין דברים ומאפים, אפילו כבר מצלמת ועורכת באינסטגרם, דואגת לרשום את המתכונים כדי לא לשכוח אותם אבל פשוט לא מצליחה להתיישב מול המחשב ולערוך את הכל לפוסטים, רק המון טויוטות.
החיים מתגלגלים והתחלתי לעבוד בארבע. חמש. לא, ארבע עבודות. חלקיות אבל בהחלט מנצלות טוב טוב את השעות שהפיצי במעון. במקביל סורגת. סליחה. חמש.
ופשוט לא מצליחה להתיישב ולהוציא.

אשתו המהממת שאלה אותי אם יכול להיות שפשוט אין לי צורך לשתף. גמגמתי. כי באיזה שהוא מובן גם לפני שעברנו הייתי עסוקה אבל מצאתי את הזמן לשבת. אולי כי באמת היה לי צורך, אני אוהבת את הרעיון לתעד לילדים ולנכדים מה עברנו.
וכעת, המפגשים עם החברות בגינה כל אחה"צ, ועבודה ובית וילדים וחוגים והמסרגה...
ועם כמה שאני מתגעגעת לכתיבה זה פשוט לא מצליח.
עד היום.
שהחיים שלך מתהפכים בשנייה.
היום שאת מגלה שהבכור שלך ילד מתוק.
מאוד מתוק.
סוכריה.
סוכרתי.

בחודש האחרון הוא רזה. מאוד. אבל הוא גם גבה. מאוד. ודווקא היינו מבסוטים.
הוא היה קצת צ'אבי וחשבנו שהוא קצת התחיל לברור אוכל בגלל שהקניטו אותו, או שרוצה להיות אחד מהחבר'ה.
הוא כזה מופנם והיה לו די קשה להתחבר לכיתה חדשה,
הוא לא התקבל בחיבוק כמו שראה את כיתתו הקודמת מקבלת תלמידים חדשים.
הוא גם התחיל פה חוג קונג-פו פעמיים בשבוע. עדיין לא חשדנו.
כל יום היו מסתובבות לי עשרות כוסות פלסטיק בבית. שוב, חשבנו שזו הדרך שלו לשבוע, למלא את עצמו במים.
ואז התחיל קצת לברוח לו פיפי בלילה. הוא ישן בקומה העליונה במיטת קומותיים.
אולי מתוך שינה הוא מתעצל לקום. אולי כי קר.
-מספיק לשתות לפני השינה!! מדליקה חימום.
כועסת כשהוא קם ונשבע לי שהוא לא מרגיש שיוצא לו.
בתקופה האחרונה הוא כל הזמן הסתובב עם פרצוף תחת שהוא מתגעגע לחולון, חשבנו שזו הדרך שלו לתשומת לב, אוכלת את עצמי ברגעים אלו ממש.
איך? איך?? איך זה לא הדליק לך נורה?! איך???

בשבוע וחצי האחרון התחלתי לשים לב למה שהוא אוכל.
סה"כ 10.5 זה גיל שאת עדיין שולטת על מה שהילד שלך מכניס, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שלא רק שאני רואה שהוא לא ממש שינה הרגלי אכילה הוא גם התחיל לבזבז את דמי הכיס שלו במכולת.
כל יום היה עולה וקונה לו שוקולד ועוגיות. כשההורים שלי באו לביקור לא הרשיתי להם להשאיר לו כסף וסיפרתי להם שהוא הפסיק לחסוך והתחיל לקנות שטויות.
לאט לאט גם הרזון שלו כבר לא היה נראה לי כ"כ בריא. נהייתה לו עמידה של שלד שבקושי מחזיק את עצמו ופתאום עברה בי מחשבה של, אז ממה הוא מרזה...?

בסופ"ש האחרון הוא צץ לי עם זיהום רציני באצבע. נפוחה, מוגלתית, כחולה, סגולה ירוקה. לא אוהבת ללכת לרופאים ואני הרי חצי רופאה, ישר מרחתי משחה אנטיביוטית ובאמת, התפוצץ אבל לא עבר.
הבוקר קם עם כאב בטן, החלטתי לקחת אותו לרופא.
אתם מבינים?
זיהום רציני בשבוע שעבר לא הרגשתי צורך לקחת לרופא, על כאב בטן (שאפילו על זה חשדתי בבוקר שהוא מזייף) פתאום יש לי צורך לבקר במרפאה.

הרופא ראה את האצבע, שיבח אותי על שמרחתי לו סינטומיצין ואמר שכדאי להשרות את האצבע במים חמימים כמה שיותר. ואז העליתי את נושא המשקל.
שקל, מדד גובה, וראה באחוזון שהשד לא נורא.
מערבבת לו חצי עברית חצי אנגלית (הבכור מעולה באנגלית אבל ההרגל...)
שלמרות שהוא באחוזון הוא לוק א ליטל סיק אז הרופא החליט שזה הזמן לבדוק את הבטן. לחץ פה, לחץ שם, ערך תחקיר מעמיק על פעולות המעיים האחרונות של הבכור שבקושי שיתף פעולה ומלמל תשובות לא ברורות מתחת לשפם (תרתי משמע).

הרופא ביקש שיישב ויפתח את הפה. זה לקח בדיוק שנייה. שמעתי את הרופא אומר לעצמו "כן, יש ריח של אציטון".
חשבתי ששמעתי לא טוב.
שו אציטון? מהפה? מה הקשר אציטון? רגע, איזה ריח יש לאציטון? נזכרת בריח. מהפה מה קשור...?
ואז ביקש שיעשה בדיקת שתן.
תוך כדי הוא הסביר לי שכשיש ריח של אציטון זה יכול להיות תסמין של סוכרת ובלה בלה בלה בלה, כי פשוט לא שמעתי שום דבר ממה שאמר לי אחרי הסוכרת.
פתאום התחבר לי הפאזל ולא האמנתי איך לא שמתי לב לזה בתור בת לאמא סוכרתית.
ההרזיה המהירה, הצמא המוגבר, מתן שתן תכוף ובלתי נשלט, התאווה למתוק, העייפות הזאת....
הרופא ביקש שנביא את הכוסית לאחות ושנחזור אליו.
אני עם שלושת הבנים במרפאה, האחות נכנסת לרופא ומשאירה דלת פתוחה. אני שומעת/לא שומעת איך היא אומרת לו שיש רמה גבוהה של סוכר בשתן, משהו משהו אציטון וקולטת בזוית עין איך הרופא מגניב אליי מבטים.
בעודי מתעסקת עם הפיצי, אני מנסה לשים את עצמי במקום הרופא.
איך אומרים עכשיו לאמא שהגיעה עם ילד עם כאבי בטן שהוא בעצם חולה סוכרת?
ואם האמא, עם עוד שני ילדים בנוסף, לא חזקה נפשית להתמודד עם בשורות כאלו?
והיא עוד צריכה לנהוג הביתה?
החלטתי להקל עליו.
ביקשתי מהבכור שיישאר רגע עם הילדים ונכנסתי לרופא.
כשהוא התחיל להגיד לי שהבדיקה יצאה לצערו כפי שהוא חשד, הצליח לצאת לי חצי חיוך עקום ואמרתי לו שברגע שאמר סוכרת, עוד לפני הבדיקה, זה כבר היה לי ברור.
-אני שולח אתכם למיון לבדיקות דחופות, קחו בחשבון שכנראה תישארו שם לאשפוז כדי לאזן לו את הסוכר.
אני שואלת את הרופא אוקיי, ואח"כ מי ינחה אותי? הוא צריך רופא מיוחד? משהו?
-גברת לוי, את רצה... לכו תעשו קודם בדיקות, לאט לאט.

בשלב הזה אני עוד מצליחה להישאר מאופקת. יורדת עם הילדים במעלית, מתחילה להסביר לבכור שהוא יצטרך לעשות בדיקות כי אולי יש לו את מה שיש לסבתא. הוא היה ממש לחוץ מהדקירה. מנסה לשבור קרח, אתה רוצה שאדקור ואדקור אותך כדי שתתאמן לבדיקה האמיתית..? לא הצחיק אותו.
מצד אחד, ידעתי שברגע שאתקשר לחתיך שלי, אני אתחיל לבכות אבל מצד שני, אני צריכה שהוא יחזור הביתה. חייבים לנסוע לבית חולים.
אני חושבת שהספקתי להגיד לו שהייתי אצל הרופא בלי לבכות.
השאר היה בלקאאוט מבחינתי, לדעתי גם מבחינתו. הוא כבר חיכה לנו בבית כשהגענו.
ואז התקשרתי לספר לאמא שלי.
בעיניים שלי, שלא ידעתי בכלל איך אני מבשרת לה את זה. היא גם לא ממש הקלה עליי.
היא ציפתה לשיחה כי היא ידעה שאני לוקחת אותו לרופא.
-יש לי חדשות לא טובות
-מה קרה?
-הרופא אמר שהוא דיאבטיק
-הוא מה?
-שהוא סוכרתי
-מה?
-שיש לו סוכרת
-מה?
-מה מה?! סוכרת! הוא סוכרתי! סוכרת! צריכים להגיע לבי"ח לבדיקות וכנראה יאשפזו אותו.

דממה. השמיים נפלו עליה.

-אני מדברת עם אבא ונבוא אליכם, גם ככה חשבנו לקפוץ כי לא נפגשנו השבוע.

בדרך אחותי הכניסה בנו קצת פרופורציה. אחותי (הלוחשת לילדים, פצצת סבלנות וגישה לילדים שהלוואי עליי) ישר הנחתה את אמא שלא תיכנס עם עיניים אדומות מבכי אלא תשבור את הקרח עם איזו בדיחה על "מר גורלם".
גם ככה פתאום נוצרה המולה סביבו, בי"ח, עניינים, הוא לא צריך את זה גם מכם. (מה שנכון, נכון)
נכון, החיים משתנים. נכון, זה בא כרעם ביום בהיר, אבל, עם זאת, חיים עם זה. ישנן צרות גדולות יותר.
זה קצת הרגיע.

עד ששוב עלו מחשבות.
אמא שלי קיבלה סוכרת נעורים בתקופה שאני התחתנתי.
החתונה שלי, לקראת גיוס של אחי, המחלה הארורה אצל דוד שלי- אחיה, הובילו ללחצים וטראומות שגרמו לסוכרת להתפרץ. 

אולי הוא חולה כי עברנו לפה?
אולי אם היינו נשארים במקום שלנו זה לא היה קורה?
אולי אני מקלקלת את הילדים שלי?
אני כותבת ובוכה...

גיסתי לקחה את החתיך והבכור למיון, להתחיל עם כל הבירוקרטיה, ואני חיכיתי להורים, על כוס קפה עם הקולינרית שניסתה להרגיע אותי ולקחה את האמצעי לחוג.
כשההורים הגיעו, נכנסתי להתקלח, הכנתי תיק בגדים ותיק סריגה.
לפחות שאועיל במשהו.
אבל אם ישעמם לו? אביא גם את הלפטופ.

אמא ואני נוסעות, אבא נשאר עם הפיצי והאמצעי שהקולינרית כבר הספיקה להחזיר. אמא מסבירה לי על קאוצ'רית חולת סכרת שהיא עדיין לומדת ממנה המון, וכן, צריך לעשות שינויים ואני שומעת ומשתתפת באופן פעיל בשיחה אבל אני לא שם.

הבכור חולה פחמימות. תמיד.
מקסימום ירק שהוא מכניס לפה זה בקושי חצי מלפפון ובימים שאין לו כוח לריב איתי, אני מצליחה להכניס לו עלה חסה לכריך.
אורז לבן ושניצל. יבש כמו הנגב. לא רוטב עגבניות, לא רוטב בכלל. אם כבר פסטה, לבנה - בלי כלום.
עברנו ימים רגועים, ימים של סנקציות, ימים שהיה הולך לישון בלי לאכול כי הייתי מסרבת להכין לו אוכל נפרד מכל המשפחה. לאט לאט נפתח שוב לתפוחי אדמה בתנור אבל לא נוגע בעוף, לא נוגע בבשר, שגם עם זה אני זורמת אם לפחות היה אוכל ירקות!
עד שהצלחתי להגיע איתו איכשהו לתפריט מאוזן באה לי הסוכרת הזאת. מה לעזאזל הילד יאכל?!
מאיפה מתחילים לשנות לו את התזונה?
וזה לשנות לכולם כי אני לא רוצה שירגיש חריג.
ולשמור על סוכר מאוזן.
ובדיקות דם לפני האוכל,
ואחרי האוכל, ולהזריק אינסולין
ומה, מה, מה עכשיו, מה?!



החתיך התעקש להישאר איתו בבית חולים. חזרתי הביתה בבושת פנים.
(האמת, הייתה לי הרגשה שאנודה, בין החתיך לבכור יש קשר חזק שאין כמותו)
הפיצי כבר ישן כשהגעתי, האמצעי עוד היה ער.
(חייבת לזכור לשים יותר דגש על שעת שינה כשסבא עושה בייביסיטר...)
האמצעי רצה גם לישון בבית חולים עם אחיו.
לא עזרו גם התחינות שלי שילך לישון אז הרשיתי לו לישון לידי בסלון. רואה תכנית בישול כלשהי בטלוויזיה, קמה למחשב. מעלה חומר על סוכרת.
העיניים קוראות, המוח לא מעבד. חוזרת על אותן פסקאות כמה פעמים.
הבכור הגיע לבי"ח עם התייבשות חמורה. ישר חובר לעירוי ונלקח לו דם להמשך טיפול.
רמת הסוכר עלתה מ-500 ל-600 בעודי בבי"ח. רמה נורמלית זה בין 80 ל-120!
החתיך שולח לי הודעה. ירד ל-350, הוסיפו לו אינסולין לעירוי.
עד שנרדם מגיעים לקחת דם.
עד שנרדם מחליטים להחזיר עירוי עם נוזלים בלבד.
עד שנרדם שוב צריך לקחת דם.
מנסה להירדם על הספה. העיניים פקוחות כאילו אמצע היום. השעה כבר 3:00 לפנות בוקר.
עולה למיטה, לא נרדמת.
יורדת שוב למטה, הולכת למיטה של האמצעי. זר לי.
חוזרת לספה. לא נרדמת. כבר 3:30. תשמרי כוחות, יש יום ארוך מחר.
נאדה.
עולה שוב למיטה, פתאום שומעת את הבטן מקרקרת. לא זוכרת שבכלל אכלתי משהו היום.
נשכבת בצד של החתיך.
חושבת על זה שתמיד פחדתי שאחלה במשהו שיאלץ אותי לוותר ולהימנע מאוכל שאני אוהבת.
(חוץ מאמא עם הסכרת, גם אחותי הפסיקה לאכול מוצרי חלב בגיל מאוחר יחסית כשגילו שהיא רגישה ללקטוז)
אולי לא הייתי מספיק ברורה והייתי צריכה להדגיש יותר- שלא אני והילדים שלי? ואז הגיע שוב בכי.
טוב, אסור להשאיר אותי לבד.
גם הבכי הזה היה חנוק כי לא רציתי להעיר את הילדים.
מאותה סיבה גם החלטתי שלא כדאי להפעיל עכשיו מכונת כביסה.
חשבתי שאם כבר אני ערה, לפחות אעשה משהו מועיל.

הבכי נעצר מופתע מפיהוק קטן שפתאום התגנב לו. עצמתי עיניים. השעה כבר 4:00.
נביחות כלב של אחד השכנים. על מי את עובדת? הרי את ערנית לגמרי.

יורדת שוב למחשב אבל הפעם מקיאה מקיאה מקיאה מילים.

הזריחה כבר בשלבים די מתקדמים. שומעת את פיצי מתהפך במיטה, הולכת להכין לו טיטול ובגדים ליום חדש.
אכין לי קפה, כריך לארוחת 10 של האמצעי, אשלח גם אותו ליום חדש ואקווה לטוב.

כמה שעות אח״כ ונגמרו רגשות האשם והרחמים העצמיים.
העדפתי לחשוב שאם במעבר שלנו החלטנו לשנות את המזל שלנו לטובה, זה מה שקרה!
ייתכן שבמזל הקודם היה חוצה כביש ראשי ומסוכן מבית הספר הביתה ואיפה למצוא עצמו, הנה השתנה לו המזל.
ייתכן שבמזל הקודם היה הופך לחייל קרבי ושלא נדע מה היה קורה, עכשיו עם הסוכרת השתנה לו המזל.

נשאר רק לקחת את הזמן, להעמיק את הידע ולא לפחד מהלא נודע.

לכל דבר יש סיבה.

מעדיפה לשמור על אופטימיות.
המון בריאות ואהבה, השאר זה הבל הבלים.